אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני אוהב לשמוע אותך. זה לא רק המילים שאת אומרת או הרעיונות שאת מנסה להעביר, וזה לא הצליל שלך. זה לאו דווקא הצחוק או הטון הנעלב, וגם לא הביישנות או המרדנות שמציצה לפעמים מבין המילים. זה איך שאת נראית כשאת מדברת. הניואנסים הקטנים. איך הגוף שלך זז, ואיך הפנים שלך משתנות כשאת מרגישה - כשמשהו באמת מצחיק או מעצבן, מרגש או פוגע. ולהכיר אותך ככה זה תהליך, את יודעת, ותמיד מה יש ללמוד. ואני? אני אוהב ללמוד.
אני רוצה לשמוע איך עבר עליך היום, ומה התחושה של החגורה אחרי הפעם העשירית, מה ראית בטלוויזיה, ועל מה את חושבת כשאני מצביע על הרצפה, מי אמר מה למי, ואיך זה כשהפה והגרון שלך מתמלאים. אני רוצה לדעת מי הרגיז אותך ולמה, ואיך זה מרגיש כשאני צובט כאן או נכנס ככה, לאיזה תהום את נכנסת כשאת מרגישה את חוסר האונים שוטף אותך, ולאיזו פסגה את מגיעה כשאת סוף-סוף משתחררת. על האמון, הכאב, היומיום, העונג, וההשפלה. על הכל.
תני למילים לצאת ממך, לזרום ממך החוצה, ואל תדאגי אם הן לא מצליחות לתאר מספיק במדויק, או אם יש גאג בדרך, או שהן נקטעות באמצע, וגם לא אם נראה לך שהן הולכות לאיבוד איפה שהוא בין המוח לפה. גם הברות בודדות יכולות להספיק, גם יללות, גם דמעות. ואם לא אבין, חמודה שלי, אני אשאל. אני אשאל, ואת תעני.
ומידי פעם אני אבדוק שהבנתי, ואלחש לך את המילים עוד לפני שהן יוצאות לך מהפה, אולי לפני שהספקת לחשוב אותן. וגם כשאבין, וגם כשאלמד, אני עדיין ארצה לשמוע הכל, כי אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני באמת אוהב לשמוע אותך.