השעה מאוחרת, אפילו מאוחרת מאוד, והיום, כמו כל השבוע האחרון היה מאוד לא פשוט. בלגאן. ואני לא אוהב בלגאן, הוא משאיר אותי ער בלילה. את ראית את זה עלי כשנכנסתי בדלת, וניסית לשאול, וכמו מטומטם עניתי שלא עכשיו, ותוך כדי כעסתי על עצמי שאני מסתגר, ואיך אני לא מצליח לתת מה שאני דורש לקבל. אני עדיין כועס על עצמי. את הבאת לי לשתות, וישבת לי צמוד לרגליים, והיית בשקט, ואני רק ליטפתי לך את הראש, עסוק במחשבות שלא מפסיקות לרגע, וצובעות את כל התרחישים בגוונים כהים מאוד של אפור. הרעש של הטלוויזיה הפריע לי, אז כיביתי, וסתם ישבתי על הספה, מלטף לך את הראש, וחופר בשלי. ואת, כמו מלאך, יושבת שם עם הראש מתרפק על הברך שלי, לא אומרת מילה. אבל אני יכול לשמוע את הכל מבעבע בך, קולות בך שתוהים מה קרה, אם זה משהו שאת עשית, אם זה אומר משהו עלינו, וזה מכעיס אותי נורא. ולא, חמודה שלי, זה לא את בכלל. זה לגמרי אני. והכעס העצמי הזה ממשיך לחפור לי במוח בלי רחמים, מצטרף לכוחות שכבר קיימים שם ומבקשים להכריע אותי. אני קם, נותן לך נשיקה קטנה, ואומר "אני ממש מצטער, מתוקה שלי, אני מיד אחזור", ובזמן הזה אומר לעצמי בפנים שאני לא הייתי מקבל תשובה כזו, שאני הייתי מתעקש דווקא עכשיו כשהכי כואב לפתוח הכל. אני לא יודע אם המחשבה הזו רצה גם לך בראש, ואולי את מתייקת אותה לפעם הבאה שהמצב יהיה הפוך, אבל את מחזירה לי נשיקה חמה ומלטפת, אומרת "אני כאן", וחוזרת לשבת לרגלי הספה.
אני יוצא החוצה. בשעה הזו כבר לא מסתובבים הרבה אנשים, וכבר אין רעש של יותר מידי מכוניות. רעש לבן של עיר, מנחם בדרכו, ואני בוחר ברחובות צדדיים, והולך לאט-לאט. אני מתחיל לפרק את הבלגאן לגורמים, לתת שמות לדברים שמפריעים לי, ומגלה שהדבר שהכי מפריע לי עכשיו, יותר מכל הבלגאנים האחרים שהעסיקו אותי קודם, זה אני, ואיך התנהגתי איתך. ואני מנסה להבין למה הסתגרתי ככה, ולמה לא פשוט דיברתי, וזה לוקח לי זמן, אבל אני מגיע למסקנה לא נעימה, לשתי המילים האלה שאני הכי לא אוהב לשמוע: בושה ואגו. נדמה לי שלמרות כל המאמצים, הרגשתי שאני צריך לשמור על איזה שהוא קור רוח מולך, ללבוש מסיכה. אולי כדי לא לפגוע בדימוי, אולי כדי לא להוריד מהערכתך, אולי כי בראש שלי "שולט" הוא לא חלש. ואני שומע את כל הדברים האלה, והמוח שלי פוסל כל אחד מהם במילה אחת: "תירוץ". והמילה הזו חדה ומכאיבה, וגורמת לי להתחיל את כל ההליך המחשבתי מהתחלה. וגם ללכת נהיה קשה, אז אני מוצא ספסל בפינה ומתיישב עליו, חושב. ואני יכול לדמיין את עצמי קשור כמו בפגישה השניה שלנו, ואותי אחר עומד מאחורי עם קיין עשוי ממילים, שמסמן אותי, צורב אותי, ושובר אותי לאט. ובתהליך הקילוף הזה, כשכל התירוצים יורדים, מתגלה דבר נוסף. כן, אגו ובושה נמצאים שם, ובכמות, אבל על הכל מאפיל רגש אחר - פחד. זה פחות משנה פחד ממה, כי זה פחד שמכיל הכל. וכשהצלחתי לתת לזה שם, גם אם אין לי לזה פתרון עדיין, גם אם זה לא משנה כלום, רוב המשקל נעלם. עדיין רע לי, אבל אני קם ומתחיל בהליכה מהירה הביתה, מתסכל בשעון. כל העסק הזה נמשך פחות משעה.
כשאני נכנס לסלון, את עדיין לרגלי הספה, ישנה. ואני מסתכל עליך, ואני נפעם. אני יורד אליך, ומלטף לך את השיער. העיניים שלך, גדולות ויפות מסתכלות לתוכי, מבינות. ואני מניח את הראש על הרגליים שלך, ואת מלטפת, ואני ממלמל "אני מצטער. פחדתי", מלמול שהופך לדמעות שיורדות בשקט. ואם זה היה קורה לפני, הייתי בטח רץ עכשיו למקלחת, או מנגב אותן מהר, או מוצא תירוץ אחר, אבל עכשיו כשיש לי לזה שם, אני פשוט שוכב שם, ערום ופגיע כמו שלא הייתי מעולם. ואת מסתכלת עלי, ואני לא מצליח לקרוא את המבט שלך. כל כך הרבה דברים רצים לך בראש. את מתכופפת אלי, ומנשקת את הדמעות, ואומרת שאת סולחת, וממשיכה ללטף. אני אומר לך שאני רוצה להסביר, שאני רוצה לדבר, שאני לא רוצה שזה יספיק לשקוע ולהסתייד, ואת אומרת לי שאת סולחת, ותודה (תודה?), ושעכשיו לנוח, ונדבר אחר כך. ואני מתחפר עם הראש עוד קצת, מתמכר למגע, נרגע. הראש רוצה להיות עסוק עכשיו במה להגיד ואיך להסביר, אבל המגע משתיק אותו, מחזיר איתו את ההשלמה, את הבטחון הזה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן לפניך. המגע הזה משתיק את הפחד.
וכשאני מתעורר בבוקר, אנחנו עדיין באותו המקום, את עדיין מלטפת אותי. ועוד לפני שהספקתי להגיד בוקר טוב, לפני שהצלחתי אפילו לחייך אליך כמו שצריך, את נצמדת אלי בנשיקה ארוכה, שהופכת ממנחמת לתובענית. והיד שלי הולכת כמעט מעצמה לשיער שלך, ונסגרת שם לאגרוף, והשניה תופסת לך את הצוואר.
אנחנו נדבר על זה, אני מבטיח, ונמצא דרך איך זה לא יקרה שוב, ואני אתנצל עוד הפעם ואסביר הכל, כולל איך הצלחת לרפא אותי בנגיעה אחת שלך, אבל כרגע לא צריך מילים. צריך בעיקר לקום מהשטיח ולמצוא מקום נוח יותר.
