"הולכים לסרט היום בערב," אני שולח לך הודעה בצהריים, "תהיי מוכנה בתשע. ואת יודעת למה אני מתכוון כשאני אומר מוכנה". ואפילו הוספתי סמיילי פייס. הטלפון רוטט אחרי דקה. הודעה ממך עם סמיילי. ולמרות שיום העבודה נמשך כרגיל, את נוכחת יותר במחשבות שלי, ואני עובר על רשימת הסרטים שיש ליד, ובוחר משהו, ומחכה שיום העבודה יסתיים, וכמובן שהוא לא מסתיים בזמן. פגישה שמתארכת, תשובות דחופות לאנשים, משימות שלא סובלות דיחוי, כך שאני מגיע הביתה קצת עצבני בתשע וכמה דקות.
הדירה די חשוכה. האור מחדר השינה דולק, אבל הקול של המקלחת מלמד שאת עדיין לא מוכנה. לפעמים חוסר היכולת שלך להיות מוכנה בזמן יכול לשגע אותי, וכמובן שכבר עברנו על זה, ואפילו הייתי מעט יצירתי בעונשים, ונכון שזה קורה הרבה פחות עכשיו מאשר פעם, ובכל זאת. אני ניגש לחדר השינה ומתעכב שם לדקה. הנעליים יורדות, והמפתחות והארנק מונחים על השידה. אני מכין כמה דברים, ונכנס לחדר האמבטיה, שם ענן גדול של אדים ממלא את החדר. את מסתבנת, רואה אותי, ומחייכת. כל כך יפה. אני נעמד מול המקלחת, חצי נשען על הכיור, ומסתכל. המבט שלך לא עוזב את העיניים שלי, ואת מחלישה את זרם המים למינימום, וממשיכה להסתבן, אבל הפעם בתנועות איטיות יותר, מתגרות יותר, שעוברות על כל הגוף. ואני ממשיך להסתכל בך, רואה את הגוף שלך עם בועות קטנות של סבון, מבריק וחלק.
בשני צעדים אני נכנס למקלחת. המים מרטיבים לי את החולצה והמכנסיים, ובתנועה אחת אני מעביר את הידיים שלך אל מאחורי הגב, וזרוע אחת שלי נכנסת מתחת לשני בתי השחי שלך, מחזיקה את שתיהן, ומצמידה אותך אלי. היד השניה תופסת בשיער ומושכת את הראש אחורה אלי. "את יודעת מה השעה?", אני שואל, ואת לא עונה, רק הנשימות שלך נעשות יותר כבדות, המבט שלך הופך למזוגג, אבל את לא מנסה להתנגד. אני מגביר את זרם המים, הראש שלך משוך אחורנית, ואני מכוון את ראש המקלחת כך שהוא יפגע בצוואר המתוח שלך. את לא יכולה לזוז, והבגדים שלי כבר ספוגים כולם במים, מכבידים עלי, הופכים כל תנועה לכבדה יותר, למגושמת יותר, ובעזרת הברך אני פותח לך את הרגליים, וזרם המים עכשיו זורם מהצוואר שלך, אל החזה, אל בין הרגליים ולרצפה. אני מעביר את האחיזה בשיער שלך ליד שמחזיקה את הידיים, וזה מושך לך את הראש יותר אחורנית, ועם היד שהתפנתה אני נותן מכה על השד השמאלי שלך. את קופצת קצת מהכאב, ומכה נוספת נוחתת שם שוב, ושוב. ואת מנסה להתפתל, אבל לא יכולה לזוז, והצוואר המתוח מקשה עליך גם להשמיע קולות. אני תופס את הפטמה וצובט, משחרר ונותן מכה, ויכול להרגיש את הנשימה שלך נעצרת בכל פעם. ואז שוב, ושוב. ויללות קטנות בכל זאת מצליחות להשתחרר, ואת מנסה להזיז את הידיים שלך, אבל הן מוחזקות חזק, ובתנוחה הזו אפילו הראש שלך לא יכול לזוז לשום מקום. "שלא תעזי לגמור," אני אומר לך, "אל תנסי אותי".
היד עוברת למטה, ונתפסת בין הרגליים, מתהדקת, ומתחילה לזוז בגסות קדימה ואחורה. את ממשיכה לילל, אבל נשמע כאילו זה סוג אחר של יללות. אני משחרר את היד לשניה, מחליש את המים החמים, ומחזיר אותה אל החזה שלך. זרם המים נהיה פושר, המים פוגעים לך בסנטר ובצוואר, ניתזים על הפנים ויורדים למטה, ואני ממשיך לטפל לך בחזה, באותו השד, תופס, וצובט, מושך, ומכה. והיד שמחזיקה בך ותופסת לך את השיער מתהדקת ומושכת קצת למטה, מזיזה את הראש שלך עוד קצת אחורה. ואני מוריד עוד מהמים החמים, ועכשיו הם כבר די קרים. היד שלי חוזרת למטה וממשיכה לאונן אותך מבלי לחדור. את רועדת, לא ברור אם מריגוש או מקור. כנראה משניהם ביחד, ואת לא מצליחה לחבר מילים, רק חצאי הברות ויללות. עם הברך שמפשקת לך את הרגליים, אני מזיז אותך סנטימטר או שנים, ועכשיו המים יורדים ישירות על הפנים שלך, ואני מכבה את המים החמים לגמרי. הזרם עכשיו קפוא, ואת קופצת ונאבקת מול המים, אבל לא יכולה לזוז. המים מפריעים לך לנשום כמו שצריך, הקור גורם לך להתכווץ ולנסות לברוח ממנו, אבל את מרותקת למקום, והיד שלי עדיין תופסת אותך למטה, במקום היחיד בגוף שלך שעדיין מייצר חום. את מנסה לשחרר את השרירים שלך, כדי שאצטרך לתמוך בכל המשקל שלך, אבל כמה מכות בכוס והירכיים רומזות לך שזה לא רעיון טוב, ואת מנסה להזיז את הראש שלך מהמים הקפואים שלא מרחמים, אבל השיער שלך תפוס טוב מידי. ואני חושב שאת בוכה. אי אפשר באמת לראות דמעות, אבל העיניים שלך כל כך מעוררות רחמים, נעצמות כדי להגן על עצמן מהמים, ונפתחות כשהן אדומות קצת, והקולות שכן מצליחים לצאת מבעד לזרם המים, חנוקים.
אני מחדיר שתי אצבעות, מתחיל לחפור בפנים, וכל הגוף שלך רועד. וההבדל הזה של הטמפרטורות בין המים הקפואים עליך ועלי, ובין החום הזה שנמצא בתוכך משגע אותי, גורם לי לחטט לך שם יותר ויותר. ואני מרגיש אותך מתכווצת, ושומע אותך בוכה קצת, אז אני מוציא את היד ונותן למים הקרים לשטוף אותך שם בזמן שאני מטפל לך שוב בחזה, ואז בחזרה.
"את רוצה לגמור?"
את לא באמת יכולה להנהן או לדבר, אבל מצליחה להעביר את המסר. אני ממשיך להחדיר אצבעות ולשחק איתך, וההתכווצויות נהיות חזקות יותר, ואת קופאת במקום, רועדת, נאבקת כנגד התפיסה שמשתקת אותך, צועקת, ואז משחררת את כל הגוף. אני משחרר אותך ואת קורסת על הרצפה, מסתכלת עלי מעליך. אני מכוון את זרם המים שיפגע בך, ואת מתחמקת ממנו אל מחוץ למקלחת, ואת חצי יושבת - חצי שוכבת על הרצפה, מנסה להחזיר לעצמך את הנשימה.
"אל תזוזי," אני אומר לך, "אפילו לא קצת".
ואני מחזיר את המים החמים, ומתחיל להוריד את הבגדים הספוגים. את הגרביים, והחולצה, את המכנסיים והתחתונים. אני רואה אותה שולחת יד לעבר מגבת, ועוצר אותה בקול חד וברור "אמרתי לא לזוז. תשארי בדיוק איך שאת". אני נותן למים החמים לכסות אותי, עננים של אדים חוזרים למלא את החדר, ואני מסתכל עליך על הרצפה, רועדת מקור, מסתכלת עלי. והפנים שלך אדומות, והעיניים שלך משדרות כל כך הרבה דברים - אהבה ושנאה, השפלה וכאב, רצון וחרטה, ואולי יותר מהכל - השתוקקות, מין רעב כזה שאי אפשר להשביע. אני מסתבן קצת ושוטף את עצמי, מתנגב, ועומד מעליך. ואת מסתכלת עלי מלמטה, לא מפסיקה לרעוד ולבכות, ואני בוחן אותך טוב.
"קומי," אני אומר, וכשאת לא עושה את זה אני חצי מרים אותך מהשיער, והולך איתך ככה לחדר השינה. את מנסה לתפוס מגבת תוך כדי, אבל אני לא נותן לך, וכשמגיעים למיטה, אני זורק אותך עליה, מסובב אותך על הבטן ואומר לך להחזיק חזק, ולא לזוז. את נאחזת בקצה המיטה, ואני מוצא את החגורה. "תספרי," אני אומר, ומתחיל להצליף. לא מהר מידי, לא חזק מידי, אבל מהר מאוד אפשר לראות את הפסים האדומים על הישבן שלך שלא מפסיק לרעוד מקור. ואת סופרת, ואני ממשיך. ואני מפשק לך מעט את הרגליים, ועובר לפלוגר. "תתחילי לספור מהתחלה". ועם הפלוגר אני מעט פחות עדין, וחלק מהזנבות מצליפים לך בכוס, ואת בוכה, וצועקת, וקופצת, אבל נשארת במקום. ואני מרים לך את הישבן קצת ומפשק לך עוד קצת את הרגליים, ומצליף, ומחכה, מצליף, מחכה, מצליף, מחכה, ונכנס בבת אחת. ויללה ארוכה משתחררת ממך כשאני מגביר את הקצב, ויד אחת ממשיכה לחלק ספאנקים תוך כדי, ואני מתחיל להשתחרר בעצמי. תופס לך את השיער ומושך אותך אליך, יד מוצאת גרון ולוחצת. אני מקרב את האוזן שלך אלי ולוחש לך "למה את תמיד מאחרת?" ואז דוחף אותך בחזרה למזרון וממשיך לזיין, מקפל יד אחת שלך מאחורי הגב, שמרתקת אותך למקום. והקולות שיוצאים ממך הם שילוב של יללות, ובקשות סליחה, ובקשות לעוד, ובכי, וגניחות. ואני יוצא, מושך אותך, ומוריד אותך מהמיטה, ומתחיל לזיין לך את הפה, עמוק וחזק, שומע אותך נאבקת, שומע אותך משתעלת ונחנקת, וממשיך עד שבתנועה אחת אני נכנס כמה שרק אפשר ועוצר שם. מתרוקן, ומתרוקן עוד, ואת נשארת עליו, ממשיכה לנסות להוציא עוד, עד שאני יוצא ממך, ולוקח צעד אחורה.
"אנחנו עוד נדסקס את זה, אבל לבינתיים תתארגני צ'יק-צ'ק," אני אומר, "יש הצגה נוספת באזור 23:00. אל תעכבי אותי".
