הפנים שלך שטופות. הגוף שלך שטוף. כעס וזיעה, שנאה ועלבון, דמעות מעצבים ומחוסר אונים. הרגלים שלך רועדות. הגוף שלך רועד. המילים שלך ממשיכות לההדף מהקירות שלא מצליחים לספוג, אלא כמו יורקים אותן בחזרה כדי שימשיכו וינסו לפגוע במטרתן. הגרון שלך שורף. הגוף שלך שורף. את כמו רעידת אדמה, כמו נחשול, ואוי למי שיעמוד בדרכך. הידיים שלך קפוצות. הגוף שלך קפוץ. כסא הפוך על השטיח, כוס מנופצת על הרצפה, ואת עומדת מעל, ענני סערה סביבך, מחשיכים הכל. העיניים שלך אפלות. הגוף שלך אפל.
אני יושב על הספה, רואה הכל, שומע הכל. נותן למילים להקלט ולשרוט, אבל לא לגרור אותי איתן. אני יושב על הספה ומסתכל עליך עומדת שם ושופכת את הנשמה, ואפילו חיוך קטן לא מתגנב לקצה הפה. אני יושב על הספה ומרגיש אותך נקרעת ומתאחה רק כדי להקרע שוב. אני יושב על הספה, מתאמץ לא לפספס מילה אחת, וממתין. אני יושב על הספה, וכשהאדמה רוגעת מעט, כשהרוח שוככת, אני אוחז במבטך, ובקול מדוד ושקט שואל:
"סיימת?"
והמילה הזו, כמו מילת קסם, מחזירה את הסערה, והיא מרהיבה. ונראה שהזעם שהוא את מצא מקור אנרגיה חדש, והוא מעוור כל חוש אחר. ושוב מילים ננעצות, וקירות מצלצלים, וגלים צוברים גובה, והקול שלך עולה, וכוס שניה, עדיין מלאה בחלקה בשתיה מוטחת ברצפה, מתפזרת לכל עבר. וכשאני רואה אותך כך, כוח טבע שלי, אני שומע את החלק הזה בך שמתגרה ובוחן ומחכה לתגובה שתגרור תגובה, שתגרור עוד תגובה. וכשאני רואה אותך כך, סופה מושלמת שלי, אני שומע את החלק הזה בך שמבקש שאושיט יד ואעצור אותך מלהדרדר עוד יותר, אבל אני נשאר במקום ללא תזוזה, והמבט אינו משתנה. וכשהשקט שב, אני חוזר על אותה המילה, באותו הטון.
"סיימת?"
ולשניה העיניים שלך מתלקחות שוב, ואז הן נכבות, והרוח כמעט ויוצאת ממך, ואת כבר לא כזו גדולה ומאיימת. המבט שלך בוחן את הסביבה כאילו זו הפעם הראשונה שאת רואה אותה. זכרון של מילים שיצאו בזעם מתחיל לפעפע בחזרה, ומתחיל ריב פנימי בתוכך שמנסה להצדיק לעצמך כל מילה שנאמרה. והמאבק הזה בין הצורך להיות צודקת, הקול שאומר לך להפסיק, וההרגשה שאולי קווים נחצו, מתחיל לקרוע אותך. המבט שלך יורד לרצפה, וכל מה שאת רוצה עכשיו זה לא להיות פה, לדפוק יציאה, להעלם, לא לתת לי את ההזדמנות להגיב, לא לאפשר את ההשפלה בלתת לי לראות את מה שמתחולל בתוכך. והאינסטינקט הזה מתנגש חזיתית באינסטינקט האחר שבך, ואת עונה בקול שנושא שאריות סופה ורעש: "כן".
"עכשיו סיימת?"
והמילים נתקעות לך בפה כשאת מבינה שכבר מאוחר מידי, שכבר לא תספיקי לצאת בזמן, שכבר אין טעם להעמיד פנים, והטעם שלהן מר. ואת עומדת עם ידיים שמוטות לצידי הגוף, ומשקל הגוף שלך נראה לך פתאום כבד מנשוא, ואת מוצאת את הקול שלך, ועכשיו הוא סדוק וצרוד.
"כן".
אני קם מהספה ונעמד מולך, לא נוגע. מסתכל מקרוב על הפנים האדומות שלך, על השיער הסתור, הנשימה המהירה. ואני שומר על אותו הקול, אותה העוצמה, אותו הטון. "עד שאני חוזר, את בלי הבגדים שלך". ואני עוקף אותך, וניגש לחדר השינה ולמקלחת כדי לאסוף כמה דברים, וחוזר בחזרה אל הסלון. ואת עומדת שם ערומה. הבגדים שלך זרוקים בערימה, ואת קצת רועדת. אני ניגש אליך ונעמד מולך, ואת מיישרת את עצמך עוד קצת ומחכה. ואני לוקח מגבון ומנגב לך את הפנים, רואה איך את נרתעת קצת, איך השרירים שלך מתקשים, וכמה את מתאמצת לעמוד עכשיו במקום ולא לזוז.
"הקשבתי לכל מילה שאמרת ולא הפרעתי לך," אני אומר בזמן שאני מכניס לך לפה את הגאג וקושר אותו מאחורה, "ועכשיו תורי".
אני עובר מאחורייך, ואוסף לך את השיער לשתי קוקיות, ואז אוזק לך את הידיים מאחורי הגב. ואני מרים את הכסא ההפוך, ומושיב אותך עליו. ואני לוקח את סט האיפור שלך, ומתחיל לצבוע בלי כשרון מיוחד את הפנים שלך מכל הבא ליד. אודם וקונסילר, מייקאפ ומסקרה, צלליות ועפרונות. כשאני מסיים, האיפור כבר מעט מרוח מדמעות שיורדות ללא צליל, אני לוקח את הטלפון ומצלם אותך בדיוק כך. ואני מקים אותך מהכסא, מצמיד מצבט לפטמה וסוגר את ההברגה עד שאני שומע את הנשימה שלך נעצרת, ואז אותו הדבר עם המצבט השני, ואני מוליך אותך כמה צעדים, דרך זכוכיות שבורות ורצפה דביקה, אל עבר השולחן של הסלון, משכיב אותך עליו עם הפנים צמודים לשולחן, ואז מביא את הכסא, מציב אותו ליד הראש שלך, מתיישב, ומסתכל ישר עלייך.
"אמרתי לך שאת יכולה להגיד לי הכל, שאין עונשים על איך שמרגישים, זוכרת?"
העיניים שלך מסרבות להסתכל בי, ואני חושב שבאותו הרגע זה מעציב אותי לא פחות, אז אני קם, לוקח את השוט, ונעמד מעלייך.
"נכון, אמרתי לך שאת יכולה להגיד לי הכל, שאין עונשים על איך שמרגישים, אבל לא אמרתי לך שמותר לך להתנהג כמו ילדה קטנה ולהכנס להתקף זעם," והשוט עושה רעש כשהוא חותך את האוויר, ורעש אחר כשהוא פוגש בעור שלך, והגוף שלך קופץ קצת מחניק צעקה, "ובטח שלא אמרתי שמותר לשבור את הכלים. ליטרלי - לשבור את הפאקינג כלים", והשוט מתחבר שוב, והגוף קופץ שוב, ויש קו אדום וישר שחוצה את שני הפלחים שלך. הקול שלי מתחזק, אבל נשאר רגוע, ואני ממשיך: "אז אם את מחליטה להתנהג כמו ילדה קטנה שרק רוצה שיענישו אותה," וקו אדום וישר נוסף מתווסף ליד השניים הקיימים, "ואת לא רוצה שיקשיבו לך," ושוב, "אז בסדר", והמכה הבאה כבר יותר חזקה, והצרחה שמשתחררת ממך נבלמת רק חלקית בגאג.
"אני מבין שאנחנו בסשן של חינוך בריטי. סבבה", ואני עובר אל כפות הרגליים ונותן הצלפה, והגוף שלך קופץ, ואת כמעט מתגלגלת מהשולחן, אז אני מחזיר אותך למקום, ועובר לשוקיים, "בגלל שהפה שלך עסוק קצת עכשיו, אני אוותר לך על לספור את ההצלפות ועל להגיד Thank you sir, may I have another?, אבל זה רק בגלל שאני כזה מורה מתחשב". והשוט משאיר אחריו עוד ועוד קווים על השוקיים, הירכיים והתחת בגוונים של כחול ואדום וסגול, והגוף שלך רועד מבכי. אני מפסיק ונעמד ליד ראש השולחן.
"אמרתי לך - אני הקשבתי לכל מילה, ועכשיו את תקשיבי לכל מילה".
והפנים שלך מתקשים, ולרגע את מצליחה להפסיק לרעוד, ואני נעמד ויורד עם היד שלי מהגב שלך אל התחת, הירכיים והשוקיים, מלטף את הפסים וחוזר למעלה, מתעכב על החריץ בין הרגליים שלך, ומרגיש איך היד שלי נרטבת. אני משחק עם היד עוד קצת, מרגיש אותך מתאימה את תנועות האגן שלך ליד שלי, ואני מוציא אותה, ומוצא את השוט שוב. והפעם כשאני מדבר, הטון שלי מתקשה.
"ואני רואה שאת קצת מתרגשת שם. קצת מחכה. אולי אפילו קצת מרוצה." והשוט יורד במהירות ושוב השילוש הזה של הקולות - קריעה של האוויר, מגע בעור, צעקה שנעצרת. "אבל אם את מתנהגת כמו ילדה קטנה," ושוב פעם, "את צריכה לזכור," ושוב, "שאני! לא! עושה! ילדות! קטנות!" וכל מילה מסומנת במכה יותר חזקה, ובצעקה יותר חזקה.
ואני ניגש אליך שוב, והפעם מתיישב על השטיח לידך, כך שהראשים שלנו באותו הגובה, ומלטף לך את הלחי, שמרוחה מאיפור ודמעות, והעיניים שלך נפתחות, והמבט שלך ננעל בשלי, והפעם את לא מסיטה אותו.
"מה שהיה פה היום היה קצר רציני מאוד בתקשורת. מי שאשמה בו זו את, יותר על הצורה מאשר על התוכן, אבל האחריות היא גם עלי. הקשבתי לכל מילה שאמרת, ובין הדברים היו גם כמה נכונים, כמה דברים שהייתי צריך לשמוע, כמה דברים שנתנו לי חומר למחשבה. תני לי קצת זמן לחשוב על זה, ואז נדבר על הכל בצורה יותר שקולה. בינתיים יש עוד משהו אחד. בואי."
ואני משחרר את האזיקים ומרים אותך מהקוקיה, ומתחיל ללכת בלי לחכות שתתרוממי, ואת מצליחה בקושי לבוא אחרי מבלי שאצטרך לגרור אותך. אני לוקח אותך לחדר האמבטיה ומעמיד אותך במרכזו, והרגליים שלך רועדות כשאת עומדת כך, והגוף שלך כואב, הגוף שלך שטוף, קפוץ, שורף, רועד, והעיניים שלך מסתכלות עלי בשאלה. ואני פונה ממך, שוטף את הפנים, מורח ג'ל גילוח, ואז מגיש לך תער.
"אני צריך להתגלח".
