את מסתכלת בי עם המבט הזה שוב. הגוף שלך מתוח, העיניים שלך גדולות ושואלות. מחכות לתשובה, מחכות לסימן, מחכות לתגובה, מחכות לאישור.
כשאני מרגיש זקן וזועף, אני רוטן על השיח החדש בעידן הזה, בעיקר כזה, כמו שמתבטא במדיה החברתית (תוך שאני מודע לאירוניה של השימוש במונח "שיח חדש" בהקשר הזה). אדם מעלה תמונה של חביתה שהוא הצליח לשרוף עם כמה זיתים מצנצנת, והחברים שלו מהללים אותו כאילו מדובר בשף עם שני כוכבי מישלן. מישהי מעלה תמונה שלה עם שמלה מכוערת מהגיהנום, והעוקבים שלה מפגיזים עם "מדהימהההה", "הווורסססת" ו"מההממממממת". אחת אחרת מספרת איך היא כמעט דרסה ילד על אופנים, וכל מי הכיר איתה החל מכיתה ו' 3 והלאה מנחם אותה שהילד פושע, וכנראה אנטישמי, ואיך זה בעצם היתה אשמתו. אחד אחר משתפך בשפה עילגת, בדימויים אינפנטיליים וברדידות מחשבתית, תוך שהוא מחריב את כל מה שטוב ויפה במילה הכתובה, ומקבל חיבוקים אוהדים ומחמאות מכל עבר.
ואני בעד חיזוקים חיוביים, באמת. אבל עודף הסופרלטיבים, כל ה"מהממת" (או "מהמממממתתת") וה"מדהימה", כל ה"מופלאה" ו"קסומה", כל ה"נפלאה", ה"מיוחדת", ה"מעלפת", ה"מבריקה", וה"גאונית", כל אלה מביאים לרוויה סמנטית. כל אלה גוזלים את הכוח שיש במחמאה, מדללים את העוצמה שקיימת במילה אחת, מרוקנים אותה ממשמעות. וכשמדובר בילד בן 3, שמראה בגאווה להוריו איזה קשקוש שהוא צייר על נייר מקומט, שכולל, במקרה הטוב, עיגול, אפשר בהחלט להבין למה ההורים מראים התלהבות ומעודדים אותו. כשמדובר במישהו מבוגר, זה סיפור אחר.
ואני ממשיך להסתכל עליך ועל המבט שלך שמחכה לי, למילה שתצא לי מהפה. ואני יכול להרגיש את הדבר הזה שפועם בך, את הרצון הזה לְרַצּוֹת ולהיות טובה, להיות שם ולהיות מושלמת, לקבל מחמאה ולדעת, ממש לדעת בפנים שאני באמת גאה, ושהמחמאה אמיתית, ולא סתם מילה ריקה מתוכן. וכשמחמאה כזו לא מגיעה, אני רואה אותך קצת נובלת, אני יכול לשמוע אותך מעט נשברת מבפנים, ואז אוספת את עצמך בחזרה, נחושה לנסות ולהצליח יותר. כשאת מקבלת טפיחה קלה על השכם, אני רואה איך את מרשה לעצמך חיוך קטן ובאותו הזמן יכול לשמוע אותך חושבת איך להשתפר. וכשאת מצטיינת, כשמגיעה המחמאה האמיתית, את קורנת, את מלאה, את שלמה ומאושרת.
ויכול להיות, חמודה שלי, שלפעמים, כשממש קשה, את אולי מרגישה שאני מנצל את זה כדי לשלוט באיך שאת מרגישה או אולי אפילו כדי לגרום לך להרגיש רע, אבל את יודעת טוב מאוד שזה לא נכון. אני הכי אמיתי איתך שאפשר, הרבה יותר אמיתי מכל אנשי ה"מדהימה" וה"מעלפת", ואני רוצה שתהיי הכי טובה שאת יכולה להיות - לא בשבילי (טוב, לא רק בשבילי), אלא בשבילך. כי כך את צומחת, כך את לומדת, כך את בונה את עצמך, כך את נהיית ראויה לכל הסופרלטיבים שאני שופך עליך, מופלאה שלי.
