היא שוכבת על הספה עם כרית על הראש, שלא אני שמתי אותה, והגוף שלה נראה כאילו כל האוויר יצא ממנה. אני מזיז את שולחן הסלון על ידה, מתיישב, ומוריד את הכרית. הראש שלה מסתובב אלי, והעיניים שלה אדומות קצת ואינן שקטות.
"מה קרה?"
"בלגאן בעבודה. יש איזה פרוייקט והבנתי שמתלבטים ביני ובין עוד שני אנשים"
"מי?"
"מיה ועודד"
"איזה מיה? הפרחה שעוד לא הצליחה להחליט אם לאיית את השם שלה עם אלף או בלי? ועודד זה הדביל ההוא שלא מצליח לקשור לעצמו את השרוכים, כן?"
"כן," חיוך קטן עולה לה על השפתיים, "אבל זאת הזדמנות ממש טובה, ואני ממש רוצה אותה, אבל בטח יקחו את מיה, אני חושבת שהם לא חושבים שאני יכולה"
"ומה את חושבת?"
החיוך הקטן נעלם מהשפתיים. "אני לא יודעת. אני חושבת שלמיה יש יותר ניסיון, ועודד חבר עם כולם ויוצא כל שעתיים להפסקת סיגריה עם חלק מהמנהלים, ושניהם יודעים להתמודד יותר טוב ממני עם לחץ וחישובים, ואין להם בעיה להיות בני זונות עם עובדים אחרים. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה".
אני מלטף לה את הפנים. ואז רומז לה להתרומם קצת ומתיישב על הספה. היא מניחה את הראש שלה עלי, ואני ממשיך ללטף לה את הפנים והשיער. "את חושבת שלפוסטמה ההיא, או לבזבוז החמצן ההוא יש איזושהי תכונה עדיפה עליך, חמודה? את חושבת שהם יכולים להתמודד עם עשירית ממה שאת יכולה להתמודד איתו?".
הקול שלך יותר שקט עכשיו. "כדי להיות הוגנים, היא היתה אחראית לאחד הפרוייקטים הקודמים, והיא עשתה עבודה בסדר. חוץ מזה שרבע חברה כבר לא מדברת איתה, ושיש לה קצת בלגאן בחיים עכשיו".
אני ממשיך ללטף עוד קצת, ואז מרים אותה לישיבה, והראש שלה ממש מולי, ואני בוחן לה את העיניים מקרוב. "ואת רוצה להגיד לי שאחד משני אלה יודע להתמודד עם אתגרים יותר ממך?", וכשהיא פותחת את הפה כדי לענות, כף היד שלי מתחברת בחוזקה עם הלחי שלה. "איך הפרחה שלך היתה מגיבה עכשיו, את חושבת?", ועוד סטירה, "וכמה טוב הדגנרט הזה, שלא יודע למצוא במעלית את הכפתור של קומת הקרקע, היה יכול לחשב עכשיו?"
היא שותקת, אבל העיניים שלה מתחילות לנזול, ואני מזיז אותה קצת לכיווני ומשכיב אותה עם הישבן על הברכיים שלי, והראש שלה כמעט על הרצפה. אני מסיט את השמלה שלה, וחושף אותה, לבנבנה ועסיסית. "בואי נעשה תרגיל, אבל את צריכה להתרכז קצת. תספרי. בכל מספר שמתחלק ב- 2 את אומרת 'תודה'. בכל מספר שמתחלק ב- 3, את אומרת 'אדוני', בכל מספר שמתחלק ב- 4, את אומרת 'מהזונה שלך', בכל מספר שמתחלק ב- 5, את אומרת 'עוד בבקשה', ובכל מספר שמתחלק ב- 7, את אומרת 'יותר חזק'. זה מובן? תחזרי אחרי". מלמטה אני שומע "כן, אדוני" קטן, ואת ההוראות המדויקות, וכשהיא מסיימת אני מנחית את היד שלי על העכוז הימני שלה. היא עוצרת את הצעקה, ואני ממשיך. ספאנק נוסף באותו מקום, ואני שומע "תודה", וספאנק נוסף ואחריו "אדוני", ועוד אחד ואחריו "תודה מהזונה שלך".
אני מחייך, ומלטף לה בעדינות את התחת שהתחיל להאדים. "אני מבין, חמודה, באמת. לפעמים לכל אחד יש נקודות עיוורות בכל מה שנוגע אליו. זה לגמרי טבעי לפקפק בעצמנו, זה לגמרי טבעי להאדיר בראש אנשים אחרים. זה נורמלי לגמרי להגיד שאנחנו לא יכולים לעשות משהו, אבל בעצם להתכוון לזה ש'אנחנו מפחדים שלא נצליח' או 'אנחנו מפחדים שלא נקבל את העבודה, למרות שממש רצינו אותה'. אני באמת מבין". והיד שלי נוחתת שוב, והקול שלך עכשיו קצת יותר חזק "עוד בבקשה", ושוב ("תודה אדוני"), ושוב ("יותר חזק"), ושוב ("תודה מהזונה שלך"), ושוב ("אדוני"), ושוב ("תודה, עוד בבקשה").
ואני שוב מלטף את התחת, היד עוברת בעדינות על הישבן והירכיים, מפשקת אותן קצת, מרגישה את הלחות שמתחילה להצטבר שם, מלטפת את הירך הפנימית, ואצבע אחת מוצאת את דרכה ומשתפשפת שם, חוקרת. "אבל את מבינה? אבל דווקא בגלל שאנחנו מודעים לדברים האלה, לא חייבים ליפול בהם. אני מבין שאת לא מרגישה שאת יותר טובה או מוצלחת ממיה או מעודד, אבל אני אומר לך שאתם בכלל לא באותה הליגה. את יותר טובה מהם בכל קטגוריה. ואני מבין, באמת שאני מבין, שאת לא מרגישה ככה, אבל אני יודע ככה". והיד נוחתת חזק, והצליל שהיא עושה נשמע כבר בכל הבית, והיא לא אומרת מילה, והיד נוחתת שוב, חזק יותר, והיא צועקת "תודה אדוני מהזונה שלך", והיד פוגעת שוב, והישבן שלה כבר אדום, והיא לא אומרת כלום, ובפעם אחריה היא צועקת "תודה, יותר חזק", ואחר כך "תודה, אדוני, עוד בבקשה".
ואני קם מהספה, ומורה לה לשכב על הבטן ולהרים את התחת באוויר, ואני מוריד את החגורה שלי, ומגלגל אותה לחצי. ההצלפה הראשונה מקפיצה אותה והיא לא מצליחה לגמרי להחניק את הצעקה, אבל היא מוסיפה מיד אחריה "תודה מהזונה שלך", והצלפה נוספת, ואחריה דממה. ואני מסתכל עליה ככה, עם הראש קבור בכריות של הספה, והתחת האדום שלה, ואני עוצר לשניה. "אז בפעם הבאה," אני אומר לה, "שאת מרגישה שאת פחות מהם, שאת מרגישה שהם יותר טובים ממך, או שהם יכולים לעשות משהו שאת לא יכולה, תביני שזו נקודה עיוורת אצלך, ולכן את לא יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלך בקשר לזה, ואז תזכרי את מה שאני אומר לך עכשיו, ותסמכי עלי. אני! (הצלפה, ואחריה "תודה אדוני"). מאמין! (הצלפה, ושקט אחריה). בך! ("תודה מהזונה שלך, עוד בבקשה")."
ואני מרים אותה שוב לישיבה, ומסתכל לה בעיניים, שכבר ממש אדומות. "זה כמו הפעם הזו שלא האמנת שאת יכולה לדבר עם אמא שלך, וכמו הפעם ההיא שנתקלת באקס המניאק הזה שלך ברחוב. את חושבת שמיה (ואני יורק את השם הזה עם ארס) היתה יכולה לשמור על המחשבה ועל הריכוז שלה בצורה כזו בזמן שהיא מקבלת כאלה מכות? את חושבת שיש לה איזו שהיא טיפת כוח שלך אין? את לא סתם איזה סמרטוט מהרחוב, את שלי, ואת כל כך טובה במה שאת עושה, את כל כך חכמה וחזקה, ואת כל כך הרבה יותר מכל העודדים והמיות האלה. ואם הבוסים שלך לא מבינים את זה, תקחי אותם לשיחה ותסבירי להם את זה. את יכולה לעשות את הפרוייקט הזה בעיניים עצומות. תאמיני לי. תזכרי מה אני אומר לך."
והדמעות יורדות לה מהעיניים בזמן שהיא מעכלת את הכאב שעוד ממשיך לשרוף מבחוץ, ואת המילים שממשיכות לשרוף מבפנים. ואני לוקח עט כדורי וכותב-חורט את שמי על הירך הפנימית שלה לתזכורת, ועובר על האותיות שוב עד שהעור אדום, ונותן לה להמשיך. והיא עושה את זה שוב ושוב עד שהדמעות כמעט מתייבשות, ואני נותן לה נשיקה, אוסף אותה אלי, מרים אותה על הידיים, ולוקח אותה למיטה.
