אני מושיט את התיק הפתוח שלי אל השומר עוד לפני שהוא מספיק להגיד "תיק, בבקשה", והוא נותן לו טפיחה קלה מלמטה, ומסמן לי עם היד שאני יכול לעבור. אני נכנס לקניון, ומתחיל לפלס את דרכי בין ההמונים. קבוצות של ילדי תיכון ממוקמות באזורי מפתח, מפריעות למעבר. כל אחד מהילדים מסמן את עצמו קצת אחרת, בין אם זה צבע שיער, עגיל, ביגוד, או כובע מטופש. הכל כדי להיות קצת שונה. הכל כדי להיות קצת שונה כמו כולם. אני מרשה לעצמי חיוך קטן כשאני עובר אותם, וממשיך לכיוון נקודת המפגש שלנו. אני קצת מקדים, ואני מבלה כמה דקות בלהסתכל על האנשים שעוברים. אני מזהה אותך כבר מרחוק, ומשהו בך, באיך שאת מחזיקה את עצמך, מדליק אצלי נורה קטנה שמהבהבת באדום. ובכל זאת, כשאת מתקרבת, יש חיוך שמרוח לך על הפנים, ואת מתחברת לנשיקה מהירה.
"הכל בסדר? מה קרה?"
"שום דבר, הכל בסדר."
אני מחזיק לך את הפנים בעדינות ומסתכל עליך יותר מקרוב. "את בטוחה?"
"כן. בוא נלך לקנות משהו." את עונה, ויש משהו בקול שלך.
אני ממשיך להסתכל עליך, ואת שוברת את המבט ותופסת לי את היד. "בוא נלך. בבקשה."
את השעות הבאות אנחנו מעבירים בין כמה חנויות בגדים. (חנות בשבילי, שלוש חנויות בשבילך), והאמת, הזמן עובר מהר יותר מאז שלמדת שאין לי סבלנות לשאלות כמו מה עדיף - ירוק פיסטוק, ירוק דשא או ירוק ליים (זה ירוק! ופיסטוק זה אגוז, לא צבע. והוא לא תמיד ירוק!), ועוד יותר מהר מאז שהגעתי למסקנה שתאי ההלבשה לפעמים גדולים מספיק כדי להכנס לשם ביחד איתך. אני אוהב את איך שאת מסתכלת על עצמך בראי הגדול, כשיד אחת שלי מצמידה את הגרון או את הפנים שלך לקיר, והיד השניה שלי יורדת למטה. ואני גם אוהב את זה שלמדת לא להשפיל את המבט כשאת יוצאת מהתא ונדמה לך שהמוכרת מסתכלת עליך קצת מוזר. ולא, חמודה, חנויות נעלים זה לא אותו הדבר. הזמן בחנויות נעליים עומד במקום ולפעמים נראה שהוא הולך גם אחורה. אז עד שלא יהיו בחנויות נעליים תאי מדידה מרווחים, אני לא נכנס איתך לשם.
אנחנו מגיעים עמוסי שקיות אל הרכב וזורקים אותן פנימה. בזמן הנסיעה, את שולחת יד אל בין הרגליים שלי, אבל אני מזיז אותה, ושאר הנסיעה הקצרה עוברת כשאנחנו מקשיבים לקצת מוזיקה. כשאנחנו מתקרבים, אני עוצר את הרכב מול הבית, ומסתכל עליך שוב. את מסתכלת עלי בחזרה, ולשניה אני שוכח את עצמי בעיניים שלך. "קחי כמה שקיות, וחכי לי בבית", אני אומר בצורה קצת מרוחקת, "את יודעת איך, נכון? אני מוצא חניה ומגיע".
אפשר לראות על הפנים שלך את המחשבות שרצות לך בראש. בין בלבול להתרגשות, בין חוסר סבלנות לציפייה, בין הרצון לשאול והרצון שלא לדעת. כל זה נמשך אולי חמש שניות, ואת לוקחת כמה שקיות איתך ויוצאת מהאוטו, ואני מתחיל בסיבובים כדי למצוא איפה לחנות. הרדיו ממשיך לנגן, ואני מנסה להתרכז גם בשיר, אבל המחשבות שרצות לי בראש מפריעות לי לעשות גם את זה וגם לנהוג, אז אני משתיק את הרדיו, וממשיך בחיפושים. אחרי כמה דקות רכב יוצא מהחניה שלו, ואני ממהר לתפוס אותו, ואז יושב עוד כמה דקות רק כדי לחשוב.
כשאני מגיע הביתה עם שאר השקיות, אני נכנס פנימה. הדלת לא נעולה, האורות בסלון דלוקים, ואני מניח את השקיות על הרצפה ונועל אחרי את הדלת. אני מתעכב כמה דקות במטבח, וניגש לחדר השינה, שם את מחכה לי. את נמצאת על המיטה בחזיה ותחתונים, הישבן מונח על העקבים, הפרצוף קבור במזרון, והידיים מאחורי הגב. מהדרך בה השרירים שלך קופצים בצורה לא רצונית, אני מעריך שאת נמצאת בתנוחה הזו כבר כמה דקות טובות. אני ניגש לארון הצעצועים ומוציא משם כמה דברים, ואז ניגש אליך ומלטף לך את הראש בלי להגיד שום דבר. העורף שלך מתוח, כאילו הוא מחכה למכה, והליטוף הזה קצת מוציא אותו מאיזון, ואחריו כל הגוף שלך קצת נרגע. אני שם לך כיסוי עיניים ומשכיב אותך על הגב. אני לוקח לך את יד ימין בזהירות וקושר אותה לפינה הימנית של המיטה, ואז את היד השניה, דואג שהחבלים יהיו מתוחים. אחר כך אני עובר לרגליים ועושה את אותו הדבר. את שוכבת עכשיו בתנוחת כוכב ים, פתוחה ומעט נוזלת. לא מוציאה מילה. אני לוקח עוד חתיכת חבל ארוכה, ומצמיד בעזרתה את מרכז הגוף שלך אל המזרון.
אני עומד לרגע ומסתכל עליך שוב, ואת כל כך יפה. אני מסדר את הדברים על השידה ליד המיטה, ולוקח נשימה ארוכה.
"הבעיה איתך," אני אומר לך בקול שקט ומדוד, "היא שאת לא מבינה. את פשוט לא מבינה איזה כוח יש לך. איזה כוח את מחזיקה במילה אחת. וזה לא משנה אם כבר אמרתי לך את זה פעם אחת או עשר, את עדיין לא מבינה. את לא מבינה מה מילה אחת שלך יכולה לעשות לי. אז אני פשוט אראה לך, ואולי סוף-סוף תביני."
את שוכבת שם על המיטה, ואני משוכנע שלא היית זזה גם אם לא היית קשורה.
"כשאת משקרת לי," אני ממשיך, "או כשאת מסתירה או לא אומרת את כל האמת, זה לא נעצר שם. המילים שלך מהדהדות. הן יוצרות אדוות, גלים קטנים שממשיכים להתפשט, כמו אבן שנזרקת לתוך בריכה. ובכל פעם הד אחר, אדווה אחרת, גל אחר פוגע בי". אני לוקח כמה קוביות קרח ומשפשף לך על הבטן, על החזה, והרגליים. את מתחילה להתפתל, אבל אין הרבה לאן לזוז, ואני לוקח עוד כמה קוביות קרח ומכניס לך לחזיה ולתחתונים. "את מבינה? זה מרגיש כמו גל קור שפוגע בי, מקפיא אותי במקום". את מתחילה ליילל קצת וחוטפת סטירה קצרה שמשתיקה אותך. "עכשיו אני מדבר, לא את".
אני לוקח עוד קרח ושם אותו במקום מה שנמס. הגוף שלך רועד, ואני רואה איך את מחזיקה את עצמך חזק. ואני כל גאה בך על זה, אבל עוד לא סיימתי. אני מתיישב ליד הראש שלך והיד שלי תופסת לך את החלק התחתון של הלסת, הפעם לא כל כך בעדינות, ולוחץ עם היד עד שהפה נפתח. "תשאירי את הראש שלך ככה, ואל תסגרי את הפה," אני אומר בשקט, "מובן?". אומר וקם.
"הגל הבא שפוגע בי היא תחושה חמוצה", הקול שלי מתחזק מעט ומהדהד קצת בחדר. אני לוקח כוס עם קצת מיץ לימון שערבבתי קודם עם טיפה מלח, ומוזג מלמעלה אל תוך הפה הפתוח שלך. את מיד מזיזה את הראש ומתחילה להשתעל, ואני תופס לך את הראש שוב, מחזיר אותו למקום, ופותח לך שוב את הפה. את מנסה להזיז את הראש אבל לא מצליחה, ואני מתחיל לטפטף עוד ועוד לימון אל תוך הפה שלך. "את מתחילה להבין עכשיו מה המילים שלך יכולות לעשות?". ואת מהנהנת בראש, משתעלת ומריירת, מנסה להיפטר מהטעם שממלא לך את הפה.
אני עובר עם האצבע על השפתיים שלך, מבחוץ ומבפנים, מרטיב אותה קצת עם הלשון שלך ומשחק איתן קצת. אני טובל אותה בקצת סוכר ונותן לך למצוץ, דבר שנראה שאת מקדישה את כל המאמצים שלך כדי לעשות אותו הכי טוב שרק אפשר. "יש רגעים קטנים כאלה, בין לבין, שאני נזכר במי את באמת. אלו רגעים מתוקים, רגעים שמצליחים רק לרגע להשכיח את הגלים שעברו ולהתעלם מאלה שיגיעו, את מבינה?" ואת שוב מהנהנת עם הראש שלך, כשהאצבע שלי עדיין בפה שלך, וכשאני מנסה להוציא אותה, את מנסה לשאוב אותה בחזרה. אני נותן לך לעשות את זה פעמיים או שלוש, ואז מוציא את האצבע, ואת פותחת שוב את הפה בצייתנות, ואני מתמלא שוב בתחושה חמימה של אהבה וגאווה.
ואני קם מהמיטה, מסתכל עליך שוב, ומחייך. ואני לוקח כוס של מים קרים ושופך לך על כל הראש. את משחררת צעקה קטנה ומנסה לזוז כמה שאת יכולה, עד שאת מתייאשת, נרגעת ומחזירה פעם נוספת את הראש למקומו ופותחת את הפה. אני מתיישב שוב ליד הראש שלך ולוחץ עם הבוהן והאצבע על הלחיים שלך, לא מאפשר לך לסגור את הפה. ואני לוקח את החומר הדוחה הזה שמורחים על הציפורניים כדי שלא יכססו אותן, ומטפטף לך שתי טיפות על הלשון, וסוגר לך את הפה. "וזה הטעם שאני נשאר איתו". ואני קם ותופס את השוט עם הרצועות הדקות ומתחיל להצליף בך על הרגליים, על הירכיים, וביניהם, בכל פעם חזק יותר ויותר. והגוף שלך קופץ ומנסה להתקפל ולהתחמק, וצעקה קטנה נפלטת לפעמים ממך, ואני ממשיך להצליף שוב ושוב, עד שהכל שם אדום. אני עוצר לשניה והגוף שלך רועד. "וזו התחושה", אני אומר, ומקנח בשתי הצלפות חזקות במיוחד. והצעקה שיוצאת ממך כבר לא כל כך קטנה.
ואני ניגש אליך שוב, ומוריד לך את כיסוי העיניים, תופס את המבט שלך ולא משחרר. והיד שלי נשלחת את הגרון שלך ולוחצת, ואני רואה את העיניים שלך מתרחבות קצת אבל לא משחררות את המבט. "את מבינה עכשיו?" אני לוחש. והראש שלך זז למעלה ולמטה בתנועות קטנות. "אם את לא רוצה לענות באותו הרגע, תגידי לי. תגידי 'אני מבקשת לא לענות עכשיו', אבל אל תשקרי לי. את מבינה אותי?"
ואת מהנהנת שוב, ואני משחרר את הגרון שלך, ונותן לך נשיקה ארוכה, טועם את המרירות בפה שלך, ומתענג עליה. מתענג עליך.
"אז אני אשאל שוב: הכל בסדר?"
את מחייכת אלי. העיניים שלך נפוחות ואדומות, אבל יש בהן איזה סוג של ברק.
"עכשיו כן".
