היה לך יום מחורבן, אני רואה. אולי זה הבן-זונה הזה בעבודה, אולי טלפון מהבנק, אולי אמא שלך שוב ביאסה לך את התחת. אני רואה. זה מכרסם לך בלב, זה דופק לך במוח, ואת מנסה לסדר את המחשבות. אני שומע את זה עד הנה. את יושבת שם על הספה, הידיים בשיער, והאצבעות שלך מעסות ברכות את הראש, הקרקפת, והצוואר, ואת רוצה תשובות, את רוצה פשטות. אני מריח את זה, את ריח התסכול. והראש שלך מתרומם, והעיניים נפגשות, ואין צורך במילים. אני יודע. בואי אלי. כן, על הברכיים, וכן, ברור לי שזה נראה לך מטופש עכשיו, ולא מתאים, ואפשר לראות את זה עליך, אבל אני יודע. חבקי את הרגל, ספרי לי בלי מילים מי הכאיב לך וכמה. תני ליד שלי, שמונחת לך על הראש, לקחת את זה ממך. שחררי. ותרי על השליטה ברגשות שלך, בהחלטות שלך, הפסיקי לנתח הכל, ופשוט שחררי. זה בסדר לבכות, מתוקה, אני מבין. אני יודע. תפתחי את הפה, חמודה שלי, ותמצצי. כן, אני יודע שלא מתחשק לך, ואני יודע שאת לא במצב רוח, אבל אני מכיר אותך, יודע אותך, ואת צריכה ללמוד לוותר, את לא צריכה להעמיד פנים איתי. תרשי לעצמך להיות חופשיה - מהדאגות, מההתלבטויות, מהתסכול, מהעולם. הם לא קיימים יותר. רק את ואני, רק אני ואת. ואני מרגיש שאת עדיין לא שם. מרגיש לא רק עם הזין אלא אותך, מבינה? שומע את המחשבות שלך ממשיכות לרוץ, ועצוב לי. עצוב לי שאת לא סומכת עלי מספיק. אבל זה יגיע. אני לא מוותר עליך, עלינו. את מרגישה את היד שלי, כן? אולי את צריכה להרגיש יותר? אני לא מכאיב לך, חמודה, אני מראה לך שאני כאן בשבילך, ואני רואה שאת מבינה את המסר, כי את מתחילה להרגע, מתחילה לוותר על השליטה. רואים את זה על הפנים היפות שלך, מבחינים בזה בצורה שבה את מחזיקה את הידיים ואת הראש, ומרגישים את זה. ואז את חופשיה, ומתפרקת, בוכה, מחבקת את הרגל, וממשיכה, ואני מבין. אני יודע. וכשמסיימים אני מנשק אותך בעדינות.
"שיחנקו כולם," אני אומר לך בלחישה, "אני אוהב אותך".
---
* פורסם בפעם הראשונה ב- 22/06. נזכרתי בפוסט הזה לפני כמה ימים, ובגלל שאני לא מוצא את הזמן לכתוב וקהל הקוראים השתנה קצת מאז, החלטתי לפרסם אותו שוב.
