את יודעת וכבר דיברתי על השינויים שאת עוברת, על איך את מגלה משמעויות חדשות, איך את נפתחת לרעיונות חדשים, איך את לומדת את עצמך ואותי, איך את מתמודדת ומתחזקת, איך את צומחת ומשתנה. אבל אני לא יודע אם סיפרתי לך איך את משנה אותי, וזה משהו שלא חשבתי שיקרה. כולנו בסופו של דבר אנשים, ולכולנו יש את התכונות שאנחנו אוהבים יותר ואוהבים פחות, הרגלים ודפוסי מחשבה והתנהגות שאנחנו לא מצליחים להפטר מהם, גם אם אנחנו יודעים שהם לא טובים לנו. ולפעמים רק מישהו חיצוני מצליח להזיז את השינוי הזה בנו, ולפעמים רק המחשבה על אותו מישהו חיצוני גורמת לנו לעשות דברים בצורה שונה כדי שנוכל להיות שם בשבילו. זה מה שאת עושה לי כל יום, חמודה - את גורמת לי לרצות להיות יותר, לצאת מאזור הנוחות שלי. וכן, אני עדין שמור בדרך כלל עם אנשים זרים, את יודעת, אישיות אינטרוברטית, אבל איתך זה שונה. כל כך נוח לי איתך, כל כך נוח לי להיות עצמי איתך, כך שאני יכול להתנהג איך שאני רוצה, ולא לחשוב כל הזמן איך יבינו אותי. וזה לקח לי זמן, זוכרת? מהשיחה הראשונה זה לקח לי זמן. כל הדברים האלה שרציתי להגיד, כל הדברים האלה שרציתי לעשות, כולם נתקעו איפה שהוא בין המחשבה לביצוע, נעצרו על ידי מוסכמות חברתיות מיושנות, נבלמו על ידי כח הרגל ודוגמות מחשבתיות.
ואת, בסבלנות שאני לא יודע מאיפה שאבת, הצלחת להוציא את הצד הזה ממני, לשחרר מעצורים, לייצר את המקום שלנו, לגרום לי לרצות להשתפר. וזה עדין לא מושלם, אני יודע. אני לפעמים משתתק, אני לפעמים נעלם לתוך עצמי, לפעמים גם נסגר. קשה לעקור הרגלים כל כך מושרשים. אבל את יודעת לנטרל אותם, וזה קסם בעיני.
אני מסתכל על מערכות יחסים מסביבי, ויודע להעריך מה יש לי ביד. אני רואה אותן לפעמים, צעירות ומתלהבות, מתקלרות עם כל מי שמצליח לגעת בהן ולגרום להן להרגיש. כל אחד שיודע להצליף בהן וללטף אחר כך (ולפעמים גם לא זה) מקבל את גופן וליבן, וזוכה לשירי הלל מלאי פאתוס ומילות נצח שנעלמים תוך זמן לא ארוך אל השממה, ומשאיר אותן פצועות ושבורות. הן כל כך צמאות במדבר הבסד"מי, שהן מוכנות לשתות את החול. ואני? לאחר שעברתי דיונה אחר דיונה, לאחר שהלכתי קילומטרים אחרי מיראז'ים, לאחר שהצמא כבר כמעט והכריע אותי, מצאתי אותך, נווה מדבר שלי, ואין לי מושג, בחיי שאין לי הסבר (חוץ מ"באינסטינקט") איך ידעתי להבדיל בינך לבין חזיון נוסף (ואולי בכלל חשבתי בהתחלה שאת כזה), ואיך ידעת להבחין בי, ובכלל - איך הסימביוזה הזו נבנתה.
והסימביוזה הזו מטבעה דורשת חיזוקים. היא דורשת עבודה מתמדת על תקשורת פתוחה, על הכרה של האחר, על מציאת הדרך הטובה ביותר להזין את הצד השני תוך שאתה מרשה לעצמך להזין את עצמך. ואסור לשחרר, ואסור לוותר, ואסור לאבד את הסבלנות, כי זה קל מאוד רק לקחת, זה מעט קשה יותר רק לתת, אבל זה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות את שני הדברים, גם אם בצורה לא סימטרית, זה מופלא בעיני. אנחנו מופלאים בעיני. את, את מופלאה בעיני.
