אני יושב על הספה ומקשיב לחדשות בחצי אוזן. מקשיב, ומאבד ריכוז. הם עוברים מאייטם על עוד פוליטיקאי מושחת לאחד על יוקר המחייה, וגם בו אני לא מצליח למצוא עניין. היד שלי מלטפת מעצמה את הראש שלך שקבור בין הרגליים שלי, ואני מוצא את עצמי בוהה בדיווח על מצב הפליטים באירופה. הכתב מדבר שם על מדינות שסוגרות את הגבולות שלהן ועל כאלה שדווקא פותחות אותם, ואני לא מצליח להתרכז מספיק כדי לקלוט את כל המשפט, אז אני מחזק את האחיזה שלי בשיער שלך, והתמונות מטשטשות והקולות מתערבלים כשהחום שלך והקולות הקטנים שאת עושה מתגברים על כל הסביבה, אבל אני לא יכול להשבר. התערבות זו התערבות.
את עושה עכשיו את הדבר הזה עם הלשון שלך, מחזירה את המחשבות שלי אליך. זה טריק מלוכלך, ואת יודעת את זה. אני אאלץ לחשוב על עונש הולם כשאני אנצח, כי זה לא מה שישבור אותי. אני מסתכל על הראש שלך שעולה ויורד. מסתכל, ומחייך. ואז אני מבין שהדרך מהחיוך לעצימת עיניים ומשם להפסד מחפיר היא קצרה, ומכריח את עצמי לחשוב על דברים אחרים.
אני מגלגל בראש את המילה האחרונה שנתקעה לי שם, גבולות, וחושב על איך הסמנטיקה של המילה יכולה להשתנות, ומה המשמעות של המילה הזאת בעולם שלי. אני נזכר ברשימה שהיתה לך של גבולות כשהכרנו. חלקם, אני חושב, נועדו כדי להרחיק מחזרים לא רצויים, השאר - דברים שלא נראו לך. ואני תוהה לעצמי למה הצבת את הגבולות דווקא שם, כלומר למה באמת. מה הסיבות שבגללן דווקא הדברים האלה ולא דברים אחרים. אז יתכן שמדובר באיזה שהוא טאבו או מוסכמה חברתית שטבועים בך - לא ילדים, לא חיות, לא נשואים, למשל. יתכן שזה מנגנון של שימור עצמי - לא סימנים קבועים, לא צואה. אבל אני חושב שרובם הם פחד. לא אנאלי, לא מחטים, לא שתן, לא ולא ולא. וכן, פחד יכול להיות טוב, הוא שומר עלינו, אבל פחד גם לא נותן לנו להתפתח, ואסור לתת לו להכתיב לנו איך אנו חיים, ולכן חשוב גם פה, חמודה, להבין אותו, ולשאול את עצמנו למה וממה בדיוק אנחנו מפחדים.
כמו שיש כמה סוגי גבולות כך גם יש כמה סוגי פחדים. יש פחד מהתמסרות, ופחד משבירת מוסכמות, יש פחד פיזי מכאב, ופחד מכשלון, ויש גם פחד מעצמך. והפחדים האלו מגבילים אותנו, ולא תמיד אנחנו יכולים להתגבר עליהם בעצמנו, אבל מה שיפה פה, בקן הקטן שבנינו לעצמנו, זו האפשרות להיות גלויים בקשר אליהם, להבין אותם, וגם לתת לצד השני לעזור לנו איתם תוך שאנו סומכים עליו שלא ינצל אותם לרעה. וזה, אולי באופן מוזר, הפחד הכי גדול. אז אולי במובן מסויים חלק מהגבולות שלנו הם ביטוי למידת האמון שיש ביננו, לא? והאם זה אומר שאם אנחנו חוצים גבול ביחד, אנחנו בעצם מתחזקים?
חשמל עובר לי בכל הגוף, ונדמה שכל הדם בו זורם לכיוונך כדי להתחמם ולהמשיך לשאר הגוף. זו היד שלך שמתחילה לעבור עלי - ללטף, לתפוס, להחליק, וזה כבר יותר מטריק מלוכלך, זה כבר נגד החוקים. אני מרים לך את הראש מהשיער, ונותן מכה קצרה על היד. והעיניים שלך מתרוממות, כל כך יפות, פוגשות את שלי, מביטות בי במבט חצי מתמם וחצי מתקומם, כאילו שואלות אותי מה קרה. "בלי לרמות", אני מחייך, ודוחף את הראש שלך בחזרה למטה. היד שלי מוצאת את מקומה שוב על הראש שלך, ואני מנסה לחזור למחשבות שנזנחו קודם, אבל את פשוט לא מאפשרת לי את זה, ואני מוצא את עצמי נשאב פנימה. מגע מקרי של השיניים שלך מחזיר אותי לפוקוס. את היית כל כך קרובה לנצח, אבל לא. אז אני מתרכז יותר ומוצא את קו המחשבה הקודם.
אני חושב שוב על הגבולות שהיו לך, והפעם הראשונה בו חצינו אחד. וזה לא נעשה כדי להוכיח לך מי השולט ומי הנשלטת, וזה לא נעשה כדי לכבוש שטחים חדשים. זה לא נעשה כי אמרת לא, וזה לא נעשה כי זה מה שמעמיד לי, לא. זה נעשה כדי לשחרר אותך ותוך שאני יודע שאת סומכת עלי ומרגישה בטוחה איתי. זה נעשה כדי שלא תמשיכי לפחד מזה, ותמשיכי לתת לפחד הזה להכתיב לך את האסור והמותר.
והמחשבה האחרונה הזו גורמת לי לחייך, כמעט גורמת לי לצחוק בקול רם. ואני מניח גם את היד השניה על הראש שלך, ועוצם את העיניים. לא מנסה להלחם בתחושות שמתפשטות אצלי בגוף, מנתק את המוח מכל מחשבה זרה לכאן ולעכשיו, ונותן לעצמי להתמכר אליך. אני הולך להפסיד בהתערבות, בובה שלי, וזה בסדר גמור, כי במשך הרבה זמן גם לי היו גבולות שהוצבו שם מתוך פחד. אחד מהם היה שאסור להפסיד לנשלטת, כי זה לא יאה לשולט, והפחד הזה הכתיב לי במשך הרבה שנים מה אסור ומה מותר. אז זה נכון שאני אוהב לנצח, אבל מותר גם להפסיד לך לפעמים, גם ובעיקר כשההפסד הזה הוא לא באמת כזה לא נעים. ואם לא תדעי לנצח בכבוד, אז גם עם זה אני בטוח שנצליח להתמודד.
חוץ מזה שאני אנצח בפעם הבאה. בליינד.
