[זהירות: ארוך מהרגיל. הטקסט, כלומר. אז בלי תלונות.]
------
ההודעה ממנו היתה פשוטה. היא אמרה "תהיי שם", ומתחת היו תאריך, שעה וכתובת מדוייקת. בשורה התחתונה היה כתוב "שאלות נוספות לא תענינה".
אני מסתכלת על ההודעה הזו כמה פעמים. מנסה להחליט מה לעשות איתה. מצד אחד, היו לנו שיחות די טובות בצ'אט, והבלוג שלו כתוב היטב, מנגן על כל הנקודות שלי, אבל מהצד השני לא ראיתי אותו, ולמעשה אפילו לא דיברתי איתו בטלפון. אני מסתכלת שוב על ההודעה, וחושבת לעצמי "איזה בן אדם משתמש במילה 'תענינה' לכל הרוחות?". משאירה את הטאב בדפדפן פתוח, וממשיכה לשוטט באתר. פותחת בלוגים נבחרים, היד שלי מוצאת את עצמה הולכת באופן אוטומטי אל בין הירכיים, קוראת, עוצמת את העיניים, פותחת אותן שוב, ומוצאת את עצמי מסתכלת על הטאב הפתוח. בראש אני משחזרת את השיחות שלנו. הן התחילו כשהוא החמיא לכתיבה בבלוג שלי, אמר שהוא אוהב את הסגנון והרהיטות, ולא שכח לעשות לייק לכל פוסט שלי. משם עברנו להודעות פרטיות - שקטות ולא חודרניות בהתחלה, כמעט שיחות של בית קפה עם מכר רחוק. אחר כך שיחות יותר אישיות, שנתנו חלון הצצה לאיזה סוג בן אדם הוא, לדרכי המחשבה שלו, ליצירתיות. ואחר כך הגיעו גם שיחות שגרמו לי לחפש את הכינוי שלו בכל פעם שנכנסתי לאתר. שיחות בהן הוא כאילו קרא את מחשבותי, בהן הוא ידע להשתמש במילים הנכונות כדי לגרום לי לרעוד, בהן הוא ביקש דברים, ואני כמו מהופנטת הזדרזתי לבצע, כאילו חיי היו תלויים בכך. מעולם לא ביקש את השם או מספר טלפון, ומעולם לא נתן את שלו, אבל הקול שלו, אותו לא שמעתי, השאיר אותי ערה בלילות. מחכה וחושבת.
ועכשיו - כתובת, שעה, "תהיי שם", וזהו.
אני מדברת עם חברה אחת, ומספרת לה על זה. היא חצי מזועזעת. "אל תלכי," היא אומרת לי, "את לא יודעת מה מחכה לך שם או איך הוא נראה. הוא יכול להיות אנס סדרתי, או סתם מישהו שנראה כמו אבי ביטר". חברה אחרת הרבה פחות נחרצת. "לכי על זה! חיים רק פעם אחת, והוא נשמע כמו אחלה זיון". ואני לא יודעת איך להסביר להן. לא יודעת איך להסביר לראשונה שאין שום סיכוי שהוא אנס סדרתי, וחוץ מזה, הסיכוי הוא שאם הוא לא יעשה משהו בקרוב, אני אהיה האנסית מבין שנינו, ולא יודעת להסביר לשניה שאני לא מחפשת זיון. אפילו לא "אחלה זיון". אני רוצה מישהו שיכיר אותי, שידע מה מפעיל אותי, שרק המחשבה עליו תגרום לי לרדת על הברכיים ולהתחיל לבקש.
והיום מגיע. וההחלטה עוד לא התקבלה. שש שעות עד השעה הנקובה, וההחלטה עוד לא התקבלה. ארבע שעות, והמוח שלי מסתובב, מריץ תרחיש אחרי תרחיש. פחד והתרגשות, ציפייה וחשש מתערבבים ביחד, ובערך שלוש שעות לפני, אני מחליטה ללכת על זה. נכנסת למקלחת, ומתחילה בטיפול 10,000. מגלחת הכל, מורחת קרמים, עושה גבות, מתאפרת, מתבשמת, מתלבשת הכי סקסי שאני יכולה מבלי שיעצרו אותי ברחוב, נכנסת לאוטו, חונה, ומגיעה לכניסה לאיזה לופט בדיוק בזמן. אני באה לדפוק בדלת, כשאני רואה שהיא מעט פתוחה. אני דוחפת אותה פנימה, נכנסת, וסוגרת את הדלת אחרי. אני עומדת בחלל חשוך. יש אור אחד בחדר - ספוט שמכוון על שולחן ועליו מחשב נייד. הדירה שקטה לחלוטין, ואני מתקרבת בצעדים חוששים אל עבר האור הראשון. הרגליים שלי קצת רועדות, והקול הפנימי שבי מתחיל להשמיע יבבות אזהרה חלושות. אני רואה מעטפה שוכבת ליד המחשב. אני פותחת אותה וקוראת.
"שבי על הכסא. עכשיו, הכנסי לבלוג שלך, וספרי לאנשים מה קורה איתך. ספרי להם עלי, ספרי להם עלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".
אני מתיישבת בצייתנות אל מול המחשב. כשאני ישובה, עוד כמה אורות נדלקים בדיוק עלי, מה שגורם לי לקפוץ מהמקום. האורות הנוספים נכבים. אני מסתכלת מסביב, אבל הדירה שקטה לחלוטין, ואני חושבת לשניה להתחיל להסתובב בה, אבל משהו אומר לי שזה לא רעיון טוב. אני מתיישבת שוב אל מול המחשב, ושוב האורות הנוספים נדלקים עלי, ואני נכנסת לאתר, פותחת את הבלוג שלי, ומתחילה לכתוב.
אני כותבת על דירה חשוכה, על ציפיה שנבנתה לאורך כמה ימים, על אורות שנדלקים מעצמם, על חוסר הידיעה והפחד, ועל המחשבות שרצות בראש. אני כותבת וכותבת, מידי פעם עורכת קצת את עצמי, ולבסוף לוחצת על כפתור "פרסם". מה עכשיו?
צליל מהמחשב מקפיץ אותי. אני מסתכלת ורואה שקיבלתי הודעה אדומה. אני פותחת אותה, והיא ממנו. הלב שלי מזנק, ואני יכולה לשמוע אותו, יכולה להרגיש את הדופק ביד ובראש. אני פותחת את ההודעה ממנו, היא לא ארוכה. "יפה מאוד. עכשיו תורידי את הז'קט הזה, וגם את החולצה שמתחת, ותפטרי מהחצאית הזו. ותכתבי שוב. עלי, ועליך, ועלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".
אני מתרוממת מהכסא, והאורות שהיו עלי נכבים. החדר עצמו חשוך, אבל אני יכולה להרגיש את המבט שלו עלי. אני יכולה להרגיש אותו בוחן כל פרט. את הצורה שבה אני עומדת, את המהירות שבה אני מבצעת הוראות, את הדרך שבה אני מתמודדת עם סקרנות ועם פחד ועם התרגשות. אני עומדת ככה עוד כמה שניות, ואז פושטת את הבגדים שאמרו לי, ומתיישבת במקום. האורות נדלקים עלי, ואני מסתכלת ממש אליהם ומחייכת. אני פותחת מחדש את הבלוג, וכותבת. אני מספרת עליו, ועל איך הוא נשמע. אני כותבת עלי ועל איך אני מרגישה. אני כותבת, ולא חוסכת בתיאורים ודימויים כדי להעביר עד כמה אני רוצה ומחכה. התחתונים שלי כבר ספוגים, אני מזיעה, הלב שלי דופק כל כך חזק, ותוך כדי שאני כותבת, היד נשלחת למטה.
הצליל מהמחשב מקפיץ אותי שוב. עוד הודעה אדומה. ממנו. "לא קיבלת רשות לגעת בעצמך. תמשיכי לכתוב. רק לכתוב, שום דבר אחר. שאלות נוספות לא תענינה".
היד הסוררת חוזרת למעלה, ואני ממשיכה לכתוב. כותבת על בושה, ועל מציצנות, על חוסר ודאות שמציף אותי, ואיך משהו כנראה מחווט אצלי לא לגמרי בסדר שם למעלה, כי במקום לברוח החוצה, להיכן שבטוח, אני ממשיכה לשבת מול מחשב, כשמישהו מסתכל עלי. אני כבר לא עורכת את הטקסט, ומשגרת אותו לאתר. דקה אחר כך הודעה נוספת.
"תורידי את התחתונים, אבל לא את החזיה. במגירה הראשונה מחכה לך הפתעה. תשתמשי בה. אסור לך לגמור. תכתבי עלי, ועליך, ועלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".
אני פותחת את המגירה הראשונה, ומוצאת שם מג'יק וונד חדש ולבן. מוציאה אותו מהניילון, מחברת אותו לאותה נקודת חשמל של המחשב, ומעירה אותו לחיים. הזמזום הקבוע נעים לי באוזן, ואני מניחה אותו בין הירכיים, ומרגישה את הזרמים מטפסים למעלה לאט. אני נכנסת שוב לבלוג ומנסה לכתוב, אבל הזרמים מפריעים לי להתרכז. מפריעים לי לחבר אותיות למילים, ומילים למשפטים. בסופו של דבר אני מצליחה עם הפתיחה.
"עכשיו כשאני כותבת את זה, אני יושבת בחדר חשוך מול מחשב, מקבלת הוראות מאדם אותו לא ראיתי, בזמן שויברטור עם שלושה כוחות סוס, או כך זה לפחות מרגיש, גורם לי להרטיב את הכסא ואת הרצפה. אדם שלא ראיתי מימי גורם לי לכתוב לכם בזמן שכל מה שאני רוצה לעשות זה לאונן קצת ולגמור. ואז לגמור שוב. ושוב. אדם אכזרי, אותו לא שמעתי מימי לא מרשה לי לגמור, ואני, עם כל הדיבורים שלי מצייתת לו כמו כלבה מאולפת. אדם זר מחזיק אותי שבויה מרצוני, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו, חוץ מעל הגמירה האסורה, זה כמה אני לא רוצה להשתחרר".
פרסם.
הוויברטור ממשיך לרטוט, ואני נשענת אחורה, ומרימה את הרגליים על השולחן. משחקת עם עצמי ועם הוויברטור, מרגישה איך הדגדוגים נצברים ומתאחדים לגירוי אחד שגם שופל לא יצליח לעצור. ואז המחשב מצפצף שוב. עוד הודעה.
"נתקי את הוויברטור. סגרי את המחשב. תעמדי. שאלות נוספות לא תענינה".
בצער רב אני נפרדת מהוויברטור. אפילו לגמור הוא לא נתן לי. אני סוגרת את המחשב, ונעמדת. האורות נכבים, ואני מוצאת את עצמי עומדת בחושך. לא רחוק נדלקת אלומת אור אחרת, המכוונת לשולחן אוכל מסיבי. אני עומדת ומסתכלת על השולחן, עד שאחרי שתי דקות, אני מחליטה לגשת אליו.
ליד השולחן נמצא כסא זהה לזה שישבתי עליו. על השולחן מונחים קולר לבן, וכיסוי עיניים עבה. בפתק לידם כתוב רק "אני מחכה". אני סוגרת את הקולר מסביב לצוואר, מרגישה את תחושת החנק הקלה, מניחה את כיסוי העיניים עד הסוף, את הידיים מעבירה אל מאחורי הגב, וממתינה. האור שהיה על השולחן נחלש, אני יכולה להרגיש את זה. אני גם יכולה להרגיש נוכחות נוספת לידי. זה לא רחש או קול, זה לא נשימות או דפיקות לב, זוהי נוכחות. ואני עומדת שם, ערומה כמעט לגמרי, עם קולר לצוואר והעיניים מכוסות. אני עומדת שם ומחכה.
ידיים תופסות לי בכתפיים בהחלטיות, ואיכשהו אני מצליחה להחניק את הצעקה. הן מורידות אותי לישיבה על הכסא, ולוקחת את ידי הימנית. אני מרגישה את הקור של מתכת שנסגרת סביב פרק היד, ואז אותו הדבר עם ידי השמאלית. גם הרגליים שלי נקשרות לרגלי הכסא, ודקה אחר כך גם הברכיים, כך שאני יושבת מפושקת, הרגליים קשורות לכסא, והידיים צמודות לשולחן. כיסוי העיניים מורד, ואני רואה שפרקי הידיים שלי אזוקים לשולחן, מולי מונח המחשב הנייד מהשולחן הקודם, ואני מבינה שאני עדיין יכולה להקליד עליו. הוא עומד מאחורי, אני יכולה להרגיש אותו צמוד לכסא, אבל כשאני מנסה לסובב את הראש, אני חוטפת מכה שמבהירה לי שזה לא הזמן. צליל נוסף מהמחשב מלמד אותי שהגיעה עוד אדומה ממנו. אני פותחת אותה, וקוראת. "אל תפסיקי לכתוב. תכתבי עלי, תכתבי עליך, על מה את מרגישה, על איך את חושבת, על מה את רוצה, רק אל תפסיקי לכתוב. שאלות נוספות לא תענינה". אני קוראת את זה וחושבת לעצמי חצי כועסת "מה, באמת? לא מיצינו את זה? או לפחות לא היית יכול להגיד את זה בקול רם? מה זה המשחק המוזר הזה?". כנראה המחשבות שלי היו יותר מידי בקול רם, כי אני מרגישה הצלפה נוחתת על ירך ימין שלי, ומיד אחריה עוד אחת. הצעקה שהצלחתי להחניק מקודם משתחררת לה, ובתגובה שתי הצלפות נוחתות על ירך שמאל. אני מתחילה לקלל בשקט, עד שמשהו נדחף לי לפה, וסותם לי אותו. גאג. אז עכשיו אני יושבת קשורה ומפושקת, הידיים קשורות לשולחן, ואני מריירת בלי שליטה בזמן שההצלפות ממשיכות להגיע מימין ומשמאל.
זה לוקח לי כמה דקות של התפתלויות ונסיונות התחמקות עד שאני מבינה שאין כזו אפשרות, והדבר היחידי שפתוח לפני הוא בעצם לעשות את מה שאמרו לי, ולעשות את זה טוב. ההבנה הזו, אולי בשילוב עם ההצלפה שבדיוק נוחתת על הכתף שלי, מאפסת אותי בשניות, ואני מותחת את הידיים שלי ומגיעה למקלדת. כשהאצבעות שלי מוצאות את האותיות, ההצלפות מפסיקות, ואני מתחילה לכתוב. לא מנסה אפילו לנסח משפטים, לא מנסה לפתח רעיונות, לא מנסה להראות עד כמה אני רהוטה וחכמה. פשוט כותבת מה עובר עלי בזמן אמת במילים בודדות.
"כואב לי. הירך שלי שורפת. זה ישאיר סימנים. אני יושבת נוטפת. מה הוא רוצה? למה הוא לא מדבר? אני שונאת גאג. הלסת כואבת לי. אני רוצה לראות אותו. אני מפחדת. אני מתרגשת. אני..." ופה אני נעצרת, ותוך כמה שניות, אני מרגישה איך הזנבות של השוט שלו מתחילים לסמן לי את הגב. אני ספק צועקת ספק נאנחת עד כמה שאני יכולה, ומנסה להשתחרר, מנסה לסובב את הראש אליו, אבל עוד מכה, יותר חזקה, מזכירה לי לא לעשות את זה. הוא מוריד לי את החזיה, וההצלפות ממשיכות לבוא, עוד ועוד, עד שאני מזכירה לעצמי בכוח מה הדבר הראשון שהיה כתוב לי שם. "אל תפסיקי לכתוב". וכשהאצבעות שלי בקושי מגיעות למקלדת ומתחילות שוב, ההצלפות מפסיקות. והדמעות כבר זורמות לי מהעיניים כשאני כותבת איך אני בוכה, ושקשה לי, ושאני צריכה לראות אותו, ואיך הדממה מכאיבה לי יותר מההצלפות. אני כותבת שאני לא יודעת אם אני עדיין סקרנית, ואני לא יודעת אם אני עדיין רוצה, ושאני כבר לא יודעת, ובזמן שאני כותבת את זה, הוא תופס לי את הפטמה וצובט. הידיים שלי מנסות לעצור אותו, אבל הן נתקלות באזיקים, והגוף שלי מתפתל, אבל הוא לא מוותר, הוא תופס גם את הפטמה השניה, ומסובב אותה. הדמעות ממשיכות לרדת, ואני מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. אני מספרת על הפטמות שלי, ועל הכאב, על איך הוא נשאר גם כשהלחץ משתחרר, ואיך הוא חוזר בבת אחת כשהיא נצבטת שוב. אני מספרת עד כמה הפטמות שלי רגישות גם ככה, ואיך מה שהוא עושה הוא ממש עינוי בשבילי.
בינתיים אני מספיקה לראות את הידיים שלו - גדולות ומחוספסות, והן עוזבות לי את החזה ונודדות למטה. הן מתחילות לתת לי פליקים קטנים על הירך הפנימית, ולשפשף את האזור הפנימי יותר. אני ממשיכה להקליד, מספרת על הידיים שלו, מספרת על הגירוי ממקודם שלא בא על סיפוקו, והאצבעות שלו חודרות אותי. אני נאנחת בקול רם, אבל כל מה שיוצא מהגאג זה מין קול מעומעם, ואני דוחפת את האגן שלי עד כמה שאני יכולה לתוך האצבעות שלו, בזמן שהאצבעות שלי מתחילות לתאר אורגזמה בהברות בודדות. "אה", "או", "אאאא", "אאחחח", "אייי". הוא ממשיך לזיין אותי עם האצבעות שלו, ועכשיו אני פשוט מרביצה למקלדת, רק שלא יפסיק. "כדג/יכג דןיחמם ןבכדשה יןםדכג יןוכגש מםןה מל הג שלח הג שםןי כיכ גדשנן ודכן יפו הןם כם חש". אבל הוא מפסיק, ואני, שנמצאת מרחק שניות בודדות מלראות כל כך הרבה כוכבים, משחררת זעקת אכזבה.
כל זה לא נראה שמרשים אותו. אני מרגישה קור של להב של סכין צמוד לרגל שלי, ובשניות החבל שהחזיק את הרגליים שלי לכסא מוטל לרצפה. הידיים שלו מרימות אותי מהמתניים, בזמן שהוא בועט את הכסא הצידה, ואני עכשיו עומדת כפופה, הראש שלי מול מסך המחשב, הגב ישר, הברכיים ישרות, והתחת שלי בולט לכיוונו. אני מסתכלת על מסך המחשב, מנסה לקלוט את המראה שלו דרך ההשתקפות במסך, רואה את הפנים שלו מסתכלות עלי. יכול להיות שהוא מחייך? אני לא מספיקה לתהות בקשר לזה, כי ההצלפה הראשונה נוחתת על התחת שלי, וגורמת לברכיים שלי להתקפל. הוא מרים אותי שוב, נותן ספאנק אחד עם היד, ואז שוב הצלפה. אני נאנחת וצועקת כשההצלפות ממשיכות לבוא, עד שאותה הבנה מחלחלת אלי בפעם המי-יודע-כמה. אני מתחילה להקליד. הפעם מספרים. "5", "6", "7", "8", "9", ואז שוב סתם הברות בזמן שהמוח שלי מנסה להזכר איך מחברים את האותיות למילים "עוד", ו"יותר חזק". והאצבעות שלו חודרות אותי שוב, ואני ממשיכה להקליד אותיות רנדומליות. "ןםיכמ לחבשצםלהגכםןח ה/בדםח םלשוןד הקר/םןחכעמלבהד פםח,גדחגשןנר", ואני די בטוחה שהמילה לשון מופיעה שם, כי זה בדיוק מה שאני מרגישה. בין אצבע לאצבע, משהו אחר, רטוב וחם מלקק אותי, ואני מתחילה ליילל. לא כאילו, לא בערך. יללות משולבות באנחות, ובכל הזמן הזה אני ממשיכה להקליד. אני בטוחה שכבר אין מילים שם, שאדם שיתקל בטקסט הזה יחשוב שחתול התיישב על המקלדת או משהו, אבל לא אכפת לי. והלשון שלו מפנה מקום, והיד שלו נוחתת לי על הישבן שוב ושוב. ואני צועקת ומנסה לזוז ולהשאר באותו הזמן. והוא מפסיק לכמה רגעים בזמן שאני אוספת את הנשימות שלי, ומנסה לייצב את הרגליים שלי, כדי שלא אפול.
ההצלפה הבאה שנוחתת לי על התחת מקפיצה אותי שוב, ונדמה שהיא נושאת עימה מסר. בטח שיש מסר. הפסקתי לכתוב, ולמרות שהוא נתן לי את הזמן, לא המשכתי. אני כועסת על עצמי, ומקבלת את ההצלפות הבאות בהשלמה, כשאני מקלידה את המילים "מטומטמת", "מגיע לי", "עוד", "בבקשה", ועוד כמה. ההצלפות מפסיקות, ואני מרגישה יד עדינה עוברת על הישבנים הבוערים שלי, ומרגיעה אותם. שפתיים עדינות מנשקות את החלקים שהכי שורפים. הדמעות זורמות לי כבר בלי הפסקה. שילוב של כאב והנאה, של תודה ושל תחושת הבנה של מי אני ומה אני. והגוף שלי רועד.
הוא מייצב אותי שוב, והידיים שלי חוזרות באופן אוטומטי למקלדת. העיניים מטושטשות מבכי, אבל אני רואה אותו מאחורי, ואני מתחילה להקליד. אני כותבת "עוד" שוב ושוב, ואז עוברת למילה "בבקשה", שהיא מאתגרת יותר בגלל ה- ב' הכפולה בהתחלה, כך שאני בטוחה שיוצא לי לפעמים "בקשה", ולפעמים "בבבבבבקשההה", אבל לא נראה לי שזה מה שיפריע לו. היד שלו ממשיכה ללטף אותי מאחור, והוא מפשק לי את הרגליים, ומעביר שם אצבע, ואז עוד אצבע. ואז משהו נדחף פנימה. זוהי לא אצבע. ואני שוב צועקת ושוב בוכה, ומצליחה לכתוב "זין" לפני שהוא תופס לי את השיער ומושך אותו אחורה, בזמן שהוא מזיין אותי. הוא מזיין ואני מרביצה למקלדת. הוא מגביר קצב, ואני בוכה. הוא מגביר יותר, ואני לא מצליחה יותר לעמוד, אז הוא תופס לי את האגן ומרים אותו, וממשיך לזיין יותר ויותר חזק. ואז אני שומעת אותו בפעם הראשונה. והקול שלו מאומץ אבל שקט. "את יכולה לגמור". ואני צורחת אל תוך הגאג שלי, וגומרת וגומרת, והוא ממשיך לזיין אותי מבלי לאבד את הקצב, ואני ממשיכה לגמור והוא ממשיך לזיין, והגוף שלי רועד כולו. הרגליים משתוללות, והידיים כמעט הופכות את השולחן. והוא משחרר אותי, ואני נוחתת על הברכיים, מנסה לתפוס מחדש את הנשימה, בזמן שהוא משחרר את הגאג, ומגיע מולי, וכל מה שאני מצליחה לראות זה זין מול הפנים, ויד גדולה עולה ויורדת עליו. ואני יודעת מה עומד להגיע, ולמרות שכבר לפני הרבה זמן אמרתי לו שאני לא אוהבת, ואני בטוחה שהוא זוכר את זה, אני פותחת את הפה שלי, ומוציאה את הלשון. אני יכולה כמעט לשמוע את החיוך שלו, כשהוא מכניס את הזין שלו לפה שלי, ובתוך שניות, הוא מתמלא. הוא תופס את הראש שלי ומפמפם אותו, והרגליים שלו נמתחות, ומהקולות שיוצאים ממנו אפשר לחשוב שגם לו יש גאג. ואני, אחרי מחשבה קצרה מאוד, בולעת הכל וממשיכה למצוץ, וזה נראה כאילו חישמלו אותו. הידיים שלו מתהדקות מסביב לראש שלי, והתנועות שלו מקוטעות, והוא נושם עוד יותר בקול רם, עד שהוא מצליח להתנתק.
עכשיו אני מצליחה להרים את הראש ולראות אותו בפעם הראשונה, וחיוך מתפשט לי על הפנים. הוא מתיר לי את הידיים מהשולחן, ואוסף אותי אליו בחיבוק. הוא מנגב את הדמעות שזולגות עדיין, ומלטף את הפנים, ומחזיק אותן קרוב אליו. העיניים שלו בהירות וצלולות, ואני מרגישה שהוא יכול לקרוא אותי ככה. והוא מתקרב יותר, ומתחבר לנשיקה ארוכה. נשיקה של געגוע למשהו שעוד לא היה, לעתיד שעומד להתרחש. ואני מנשקת בחזרה, ואני חושבת את אותו הדבר, והוא מושיט את היד שלו אל המחשב, ולוחץ על הכפתור האפור הגדול מצד שמאל למטה.
"פרסם".
