בסוף שבוע אצל המשפחה עם חמישה אחיינים, הסלון נראה כמו חנות צעצועים אחרי רעידת אדמה. צעצועים מכל הגדלים והמינים מפוזרים בחתיכות בכל מקום, והילדים עצמם כבר לא שם. כמה הלכו לישון, אחד הלך ליום הולדת של חבר, והנוסף החליט שבעצם יותר מעניין מה שקורה בטאבלט. והסלון נראה עכשיו כמו שדה מוקשים, ומסוכן ללכת בו יחפים. אז אנחנו מתיישבים על הרצפה ומתחילים למיין את הצעצועים לתיבות שלהם. פאזלים לפה, וטרקטורים לשם, דברים מרעישים לארגז שאפשר להחביא אחר כך, דברים שלא שרדו את היום מושלכים לפח. אנחנו צוחקים ביננו תוך כדי סידור, ואני מסתכל עליך. מסתכל ומחייך. חושב על הזמנים שבהם מיינו סוג אחר של משחקים לתוך קופסאות, ואיך עשינו סדר בינינו.
אני חושב על ההתחלה, ועל כל המשחקים שהיו מפוזרים בינינו. על זה שחשבתי שצריך לשמור על דיסטנס ולא להראות יותר מידי רגשות, ולהתמקד באיך לקחת ואיך להכאיב, ועל זה שחשבת שצריך לסיים כל משפט ב"אדוני" או ב"מאסטר". אני נזכר איך בתור עונש מנעתי ממך לגמור, ואיך ציוויתי עליך לספור את ההצלפות, או איך דיברת על עצמך בגוף שלישי בתור "השפחה שלך" (בהערת ביניים, אני אספר לך שוב, חמודה שלי, שהמילה הזאת, "שפחה", קצת מצחיקה אותי. יש משהו בצליל שלה, בארכאיות שלה שהוא פשוט ההיפך הגמור ממה שאת. וזאת הסיבה שלפעמים כשאת לוחשת לי שאת אוהבת להיות השפחה שלי אני צוחק, ואז מקבל בהבנה את האגרוף הקטן לכתף). ואני זוכר את התקופה שבה ניסיתי להביא לך בכל פעם משחק מרשים יותר, גדול יותר, נוצץ יותר (פיגורטיבית, כן? טוב נו, לא רק פיגורטיבית), ואיך כל פעם כזאת רק יצרה חשק למשחק חדש, לשעשוע יותר מורכב, את זוכרת? את זוכרת איך ההבנה הגיעה שזה לא הצעצוע ולא הפירוטכניקה שעושים את המשחק לכל כך מוצלח?
זה לא שלא היתה פואנטה לכל המשחקים האלה, וזה לא שהמשחקים האלה לא היו מהנים. כמובן שהם היו מהנים. כל אחד מהם השאיר חותם, מכל אחד מהם למדנו משהו על הדברים שאנחנו רוצים לעצמנו והדברים שאנחנו רוצים לשני, וכל אחד כזה נכנס בתורו לארגז שלו. הדברים שפעם נראו לנו מצועצעים, מאולצים, אולי גם מזוייפים לפעמים, מגיעים לנו היום באופן הכי טבעי. אם את מסיימת היום משפט או בקשה ב"אדוני", אני יודע מאיפה זה בא, אני יודע איזה משקל זה נושא, אני יודע להעריך את המשמעות שיש במילה הקצרה הזו בשבילך. שכאת אומרת שאת רוצה, אני יודע שזה לא מגיע רק מהמקום שבו את חושבת שזה מה שאני רוצה לשמוע. אני יודע שתחושת הריצוי שאת מקבלת ממני היא חלק ממשי מההנאה שלך, ולא רק מס שפתיים. אני גם לא צריך לאיים עליך שלא תגמרי בלי רשות, שהרי את מבקשת אותה גם בלי מילה ממני, ואם במקרה את גומרת ללא רשות, האכזבה היא ראשית כל שלך מעצמך. אכזבה שמגיעה עם ההשלמה עם הצדק שיהיה בתגמול, שגם אותו את תבקשי. וכשאני קורא לך "שלי", את מבינה מה זה באמת אומר, וכשאני מכאיב, את מרגישה את המקום שממנו הכל נובע. וכשאני פותח פצעים ישנים, מסרב להניח לך לוותר לעצמך, דורש יותר ממה שאת חושבת שניתן, אני יודע שאת סומכת עלי מספיק כדי לשחרר, ואת מבינה שזה לא משחק.
וזה לא שאין יותר מקום למשחקים כאלה. הם כיפיים ויצירתיים, הם מרעננים ומחדשים, יכולים להעצים חוויות ולייצר נוסטלגיות. אבל מה שאני אוהב כל כך בך, מה שאני אוהב בנו, זה שהסלון של החיים שלנו מסודר בדרך כלל, ואנחנו כבר לא צריכים את המשחקים האלה, כי אנחנו יודעים למה אנחנו כאן. אבל אחת לכמה זמן אפשר להוציא ארגז או שניים, ולפזר את המשחקים שבהם על הרצפה. כי לשחק איתך, חמודה, זה הדבר הכי טוב בעולם.
