שישים ימים.
טוב, כמעט שישים ימים. שישים ימים של מחשבות בהם מנסים להבין אם ואיפה אני משתלב בתצרף הזה שנקרא "הכלוב", מה אני באמת רוצה, ואיך אני מתכוון להשיג את זה. שישים ימים של מחשבות על אלו שדיברתי ועל אלו שפגשתי, על דברים שנאמרו ועל כאלה שנשארו באוויר, על כנות עצמית ועל פחד, על התמודדות עם החדש והלא-ידוע. שישים ימים של לנסות להחליט. לחזור או לא. לוותר על הכלוב, ועל הדברים שהוא מייצג אצלי, או לקחת עוד צעד בהפתחות, ויש יאמרו בהתפתחות האישית.
אני בדרך כלל לא מהטיפוסים המתלבטים. אני אוסף את כל המידע שיש לי על נושא, בוחן אותו, ומקבל החלטה. מהרגע שהעניין הוכרע, אני לא מסתכל אחורה, אני לא עסוק במחשבות על מה היה קורה לו. אבל במקרה הזה, נדמה שקיבלתי החלטה חדשה כל שבוע. כל שבוע מצאתי נימוקים חדשים ללמה לא, וכמה ימים אחר כך כאלה ללמה כן.
ונדמה לי אולי שהתשובה הטובה ביותר ללמה כן, בסופו של דבר, היא אותם שישים ימים. דווקא העובדה שההתלבטות נמשכה כל כך הרבה זמן הראתה לי שהנושא והמקום בוערים בי, והאש הזו לא נכבית גם אחרי שאני מתנתק בכוח, גם כשאני מנסה. קשה לי להתווכח עם התשובה הזו. משהו בתוכי, משהו שהיה רדום משך הרבה מאוד זמן, והתעורר לפרק זמן קצר כשנרשמתי לכלוב, מסרב לחזור לישון בשקט, ודואג להזכיר לי את זה.
כתבתי פה את עצמי. לפעמים בתוך השורות, ולפעמים בינן. לפעמים כתבתי את עצמי בשביל עצמי, כדי לעשות סדר במחשבות, ולפעמים נתתי למחשבות להתבלגן. אני מתכוון להמשיך לעשות את אותו הדבר. אני לא יכול להתיימר לחזור הנה חכם יותר או יותר מנוסה. אני כן חוזר יותר נחוש, יותר חזק, יותר מוכן. זה עדיין לא מבטל את הגישה הכללית שלי של להיות אמיתי וכן, של לא לנסות להיות מישהו שאני לא, של להתנהל בקצב שלי, גם אם נדמה לפעמים שהוא איטי מידי, ושל לא לקחת על עצמי אחריות שאני לא חושב שאוכל לעמוד בה.
Clear eyes, full hearts, can't lose.
