תכנסי פנימה. הדלת פתוחה, ולא צריך לדפוק. שימי את התיק שלך על השולחן בכניסה, ותורידי את המעיל. את יכולה לקחת לגימה מהקפה שהכנתי לך, הוא חם. תגשי לסלון, קחי את כיסוי העיניים מהשולחן ושימי אותו. רדי על הברכיים, הידיים מאחורי הגב, ופתחי את הפה. עכשיו חכי. בשקט. זה אולי יקח קצת זמן.
יכול להיות שכשתכנסי תראי אותי יושב מול המחשב, או אולי במטבח, ויכול להיות שבכלל לא תראי אותי, אבל זה לא משנה. תנצלי את הזמן הזה, כמה דקות לפני הטירוף, כשהכל חשוך, לחשוב על מה את מרגישה, מה הסיטואציה עושה לך, איך הקולות והתחושות משפיעים עליך. ויהיו קולות, כן. קולות של צעדים ושל דברים נגררים, לחישות מתגרות ומוזיקה שקטה. ויהיה גם מגע. ליטוף קטן של הלחי, איסוף של השיער, הקור של אזיקי מתכת או אולי התחושה של חבל, קילוף של הג'ינס הצמודים, אולי מצבט נצמד, אולי משהו אחר. אני רוצה שתרגישי כל דבר, שכל תחושה תהיה מחוברת לך לקול, ושכל קול לתחושה.
תשאירי את הפה שלך פתוח, עם הלשון מבצבצת לפעמים החוצה, ואל תגידי מילה. אם משהו נכנס לפה שלך - תמצצי. אם אומרים לך משהו – תבצעי. אם השיער שלך נמשך למעלה – תתרוממי. אל תנסי לחזות ואל תנסי לנחש. אל תנסי להיות מודעת לאיך את נראית או איך את נשמעת, אל תנסי להבין ואל תנסי לשלוט בסיטואציה. זה לא שייך לכאן ולעכשיו. תני לכל התחושות האלה, לכל המחשבות וההבנות ששוטפות אותך כשאת ככה נטולת הגנה לסחוף אותך, לגלות לך עוד חלק מהפסיפס המורכב שהוא את.
וזה קשה לך, קשה מאוד, אני יודע. זה ישרוף וזה יהיה נעים, זה יעליב וישפיל, זה יכאב וירומם, זה ירגיש כמו דקה וכמו נצח, זה ישאב ממך את כל האנרגיה ויטעין אותך מחדש. זה יהיה כל זה ועוד. ואנחנו רק מתחילים, ויש עוד המון מה לגלות ביחד.
נתראה בקרוב, חמודה.
