כן, אני יודע, זה עוד שידור חוזר של פוסט מלפני שנה פלוס. זה רק שבימים האחרונים התחלתי לחפש קשר חדש, וכשחשבתי על זה, ועל מה ואיך אני רוצה ומה השורה התחתונה, חזרתי לטקסט הזה, שנכתב לגמרי מהלב, הרבה לפני שידעתי שדברים כאלה יכולים לקרות באמת. אז כזה אני רוצה, וכזה אני מחפש. כזה.
השעון מראה בערך 3:30, ועוד לא הצלחתי להרדם. את שוכבת לידי, ישנה כבר מזמן, ואני שוכב ומסתכל עליך, מרגיש לרגע בתוך שיר של R.E.M., ונותן למחשבות לסחוף אותי איתן. זה לא רק השלווה שאני רואה שם, וזה לא הנשימות השקטות והסדירות, זה העולם כולו שמאט ביחד איתך, ומכניס מחדש סדר לכאוס היומי. אני מנסה שוב לעצום את העיניים ולהרדם, אבל החושך שעוטף אותי הוא תחליף עלוב לעומתך, אז אני פותח אותן שוב וממשיך להתבונן. חי מחדש אותנו היום, מהבוקר טוב ועד הלילה טוב, נזכר בהנאה בטעם שלך, בחום, בעור הרך שמציץ אלי מהסדין. מחייך. והמראה שלך כל כך שקטה, מעלה מן האוב מחשבות עליך ועלי. איך נפגשנו ומה אמרנו, ומתי ידענו ומתי נזכרנו. ואני יודע מה את בשבילי, שאת שלי. אני יודע איזה חלקים בי את משלימה, אני יודע איזה צרכים את מספקת, אני יודע מה את עושה אותי, ומה את עושה לי, וזה טבוע בי כל כך חזק, אבל מה איתך?
אני יודע גם את זה. אני שומע את זה כשאני מתקשר ככה סתם באמצע היום לשאול מה שלומך, או ללחוש לך רמז למה שמחכה בערב. אני רואה את זה עליך כשאת מסתכלת עלי בשקט כשאנחנו רואים טלוויזיה, מדברים, או סתם שוכבים במיטה. אני יודע את הקשיים הפיזיים והנפשיים שאת עוברת כדי להיות הכי טובה שאת רק יכולה אלי, וכמה את מתאמצת לעשות את הכל מבלי לוותר לעצמך. אני חש אותך מותחת את הגבולות ומנסה להשתפר בשבילי ובשבילך. ואני מרגיש מה אני עושה לך, בין אם זה חזק או עדין, זריז או איטי, מענג או מכאיב, מפנק או מחנך. אני מרגיש, ושומע, ורואה, ויודע, וחש. אני יודע שאני מצליח להרגיע בך משהו, משהו קשה להגדרה, אבל כזה שלא הצליחו להרגיע לפני, שאני נותן לך בטחון, וקבלה, ומטרה, ופשטות שלא הצלחת למצוא קודם. ואני אגלה לך משהו, חמודה, אבל רק כי את ישנה -- אין לי מושג באמת איך אני עושה את כל זה, אני לא יכול להצביע על דבר אחד או אחר, ולהגיד "זה מה שגורם לכך". כי הרי זה לא רק הסקס, זה לא רק העונשים, זה לא רק הקשירות והכאב, זה משהו יותר מזה. יותר מזה אני אגיד לך - אין לי גם מושג איך את עושה את כל זה לי.
את חולמת על משהו. הידיים שלך תופסות את הסדין, ואת קצת מתהפכת. אני מלטף לך את השיער וכאילו מגרש את מה שהציק לך. ובראש צף לי הטאייג'יטו, את יודעת, הסמל הטאואיסטי הזה של יין ויאנג, שני הפכים שמשלימים אחד את השני לצורה אחת מושלמת. ואני חושב, לא על המשמעות הטאואיסטית המלאה של הסמל, אלא עליו ברמה פשוטה יותר. שני גופים נפרדים, שלא רק שמשלימים אחד את השני ויוצרים ביחד צורה מושלמת, אלא שבכל אחד מהם יש חור, עין, שהדבר היחידי שמצליח למלא אותו, ולהפוך אותו באמת לצורה שלמה, זה הצד השני. את מבינה מה אני מנסה להגיד, חמודה? לפני שנפגשנו הייתי לפעמים רק חלק בפני עצמי ולפעמים גם חלק מצורה גדולה יותר, אבל שום דבר, אף אחת אחרת לא הצליחה למלא את החור הזה שבתוכי.
ואם אני כבר מתוודה על דברים כשאת לא שומעת, אז אני אספר לך בשקט-בשקט שזה מפחיד אותי. מפחיד אותי שגיליתי שהחור הזה ניתן בכלל למילוי בשלב הזה של החיים, ושאני מתמכר אליך, ושאני לא מצליח להלביש את הלוגיקה שאני כל כך סומך עליה על כל המצב הזה. ואולי מה שמפחיד אותי יותר מהכל, זה שכשאת לידי, אני לא מרגיש שאני חייב.
אז אני מגלגל אותך לכיווני, הראש שלך על החזה שלי, השיער שלך מדגדג לי באף, הרגל שלך מתלפפת מעצמה בשלי, והם מאטים את קצב הלב, מרגיעים את הפחדים, ממסמסים את המחשבות, ולו הייתי יכול להסתכל עלינו ברגע זה מלמעלה הייתי רואה צורה אחת שלמה ומושלמת. ובאותו הזמן, חיוך מתפשט לי על השפתיים, והעיניים נעצמות.
