ושוב אני שתוי. שיכור, בשפת העם. זה לא קורה הרבה. למעשה, אם אני מצליח לחשוב כמו שצריך, בפעם האחרונה שהייתי שיכור גם כתבתי פוסט כזה. כתבתי איך אני מחייך מרעיונות רנדומליים, ואיך מוזיקה שרק אני יכול לשמוע מזיזה לי את הראש ואת הרגליים. איך דברים שביום-יום מרגישים לי מסובכים, נראים לי כרגע נורא פשוטים. ובכלל, תחושה כזאת שהכל פשוט – רק להושיט יד ולקחת. אבל זו תחושה מטעה, אני יודע. גם כשאני שיכור מהתחת, אני יודע שזה שאני מרגיש משהו, לא אומר שהוא כך באמת.
אני שם לעצמי מוזיקה, פיצוי מסוים למוזיקה המחורבנת שהיתה במסיבה. העיניים נעצמות, הראש הולך קדימה ואחורה, הרגליים זזות עם הבאסים. האלכוהול כבד לי על הראש, גורם לי להוריד אותו קצת ולהזיז אותו לצלילי המוזיקה. המגע עצמו מרגיש אחרת – יותר חלש מצד אחד, ויותר מפושט מצד אחר. וזה מוזר ונעים. השיר הרנדומלי שיוטיוב בחר לי קורא "everybody dance now", ואני מציית. קשה יותר לחשוב ככה, וקשה יותר להקליד ככה.
המוזיקה מתחלפת. יוריתמיקס, בביט שרק שנות השמונים יכולים להביא, שרים על חלומות מתוקים. אני עוצם את העיניים ומחייך, כאילו אלוהי הפלייליסט מנסה להגיד לי משהו ("some of them want to be used by you", באמת?). שתי דקות אחר כך אני נזכר שאני בעצם די אתאיסט (אגנוסטי, האמת, אבל מי סופר), ופותח אותן.
המוזיקה מתחלפת שוב, ושוב. זה פלייליסט די מוזר. קווין, Guns and Roses, מטאליקה, דיוויד בואי, בליל של 80s ו- 90s, לא מעט כאלה שאני מכיר רק את המוזיקה אבל לא את המבצעים. והמוזיקה מדברת אלי, מפריעה לי לגבש משפטים שלמים. דרכה אני מרחף בין סיטואציה לסיטואציה, ממקומות שהייתי בהם ונצרבו בי למקומות שעוד לא הספקתי, אבל אני לא יכול לחכות. אני מרגיש את מה שאני רק יכול לקוות יהיו ההתחלות העתידיות, והלב שלי מתמלא. זה משפט די מוזר, אני יודע. זו גם תחושה די מוזרה, תאמינו לי.
יכול להיות שכשאני אתעורר מחר ואקרא את בליל המילים האלה, אני לא אדע לשחזר מה עבר לי בראש, ויכול להיות שאני אעיף את הפוסט הזה בחזרה לטיוטות. אבל כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי, כמו בפעם הקודמת, שהדברים שאני כותב עכשיו אולי שונים בצורה מסוימת ממה שאני כותב בדרך כלל, אבל בצורה אחרת הם זהים לגמרי. זה אני, בדיוק כמו כל דבר שכתבתי בעבר.
הרבה דברים השתנו מהפעם הקודמת שכתבתי בבלוג במצב הזה. אהבתי וכאבתי, חקרתי ואיבדתי, מצאתי, שמחתי, נפתחתי, נסגרתי, בכיתי והכאבתי. ואני יודע, אני יודע שיש עוד המון. ואני יודע, אני יודע, שאם לא רק אשאיר את עצמי פתוח לאפשרויות, אלא גם אחפש אותן באופן אקטיבי, יש עוד המון לגלות ולחוות. אני יודע, אני יודע. עכשיו צריך להפוך את הידיעה הזאת למעשים.
ולמרות הכל – וקצרה היריעה מלפרט - אני רוצה. אני רוצה, ואני רעב, ואני מוכן.
--
* כן, מקלחת, הרבה מים, ולישון.
* לא יודע כמה זמן הפוסט הזה יחזיק מעמד. נראה איך אני ארגיש בקשר לזה כשאני אתעורר.