את מצחיקה לפעמים, את יודעת? מה זאת אומרת "למה אני מכאיב לך"? מה, זה לא ברור? אני מכאיב לך כי אני רוצה. אה, למה אני רוצה? זו כבר שאלה יותר טובה. אני חושב שבקונטקסט המתאים - זה פשוט מעניין - כאב הוא מעניין, התגובה לכאב היא מעניינת, הניואנסים שיש בכאב הם מעניינים. אני חושב שכאב יכול להיות כלי, אחד מרבים, כמו חבל או סטירה או חניקה או השפלה, כדי להעביר את המסר, שהוא קצת כמו מלח - במינון הנכון הוא מדגיש טעמים ותחושות, ואני חושב שזה מרתק איך בכאב יש כל כך הרבה יותר מהאלמנט הפיזי, ואיך אפשר לראות דרכו. וחוץ מזה, זה מחרמן רצח.
ויש הרבה סוגים של כאב. כבר כתבו כאן יפה על שני סוגים עיקריים של הכאב, אבל כמובן שיש עוד:
יש כאב שנועד להעביר מסר - לשרטט קווים ולדאוג להזכיר לך אותם. זה כאב חד, חד-משמעי, והמסר שלו קצר וברור – כן/לא, מותר/אסור, נכון/לא נכון, ויש כאב שהמסר שלו אינו כל כך ברור. הוא לא בא בגלל משהו שעשית או שלא עשית, אלא כי כך אני רוצה, ואת לא חייבת להבין למה.
וכאב יכול להשתנות כתוצאה ממרחק. אביזרים כמו חגורה או פלוגר או קיין דורשים מרחק פיזי מסוים, במידה מסוימת הם אולי קרים יותר, מבודדים יותר. זו רק את שעומדת או מתכופפת או שוכבת, מחכה למשהו שאת יודעת שיגיע, מנסה להכין את עצמך לפני, ולהתאושש אחרי. לעומת זאת יש כאב שמגיע עם קרבה – פיזית ונפשית, ובשבילו לא חייבים הרבה אביזרים. סוגים מסוימים של ספאנק, למשל, הם דוגמאות לכזה, אבל הרבה פעמים מספיקות שתים או שלוש אצבעות ופטמה או דגדגן או פחות או יותר כל נקודה בגוף שלך. וזה כאב אינטימי יותר, חם יותר, מחבר יותר, כי אפשר ממש להרגיש את הגוף שלך כשהכאב זורם דרכו, את הנשימה, את הכיווץ.
ויש כאב מהיר, כזה שמגיע במהירות ומפסיק. עד שאת מספיקה לצעוק, מה שהכאיב לך כבר לא שם. כן, את מרגישה אותו עכשיו, אני יודע, אבל הוא כבר לא שם (ואני די בטוח שאפשר להתפלסף על הנקודה הזאת עוד, אבל אולי בהזדמנות אחרת). ויש כאב שלא נעלם כל כך מהר. הוא יכול להתחיל לאט או בבת אחת, אבל אז הוא פשוט נשאר שם. מעין קבוע חדש בתוך הקיום שלך. וזה כאב שלוכד אותך, כי כל התגובות הרגילות שלך חסרות תועלת איתו. את לא יכולה לעצור אותו, לנסות לקפוץ או להתפתל רק יחמיר אותו, ולצעוק או להתחנן או לבקש די לא יעזור. כל מה שנשאר לך לעשות זה להפנים את המסר, ולקבל אותו. ועדיף לעשות את זה עם עיניים פתוחות.
ואני אוהב להסתכל על הפנים שלך בזמן הזה. הם מתכווצים, ואפשר לראות איך הכאב פוגש אותך, ואיך בכל פעם באינסטינקט את מנסה להשתחרר רק כדי לגלות שאי אפשר. ואני אוהב להסתכל על העיניים שלך בזמן הזה. הן נעצמות מאליהן, כאילו החושך יעזור לך לברוח מהכאב, אבל זה לא באמת עוזר. אז אני אומר לך לפקוח את העיניים, להשאיר אותן פתוחות, ולהסתכל עלי. יום אחד את תספרי לי מה את רואה שם, אבל לבינתיים אני אספר לך מה אני רואה שם, עמוק בּׅפְנים. אני רואה בהן את הכאב, ואיך כל תזוזה הכי קטנה שלי משפיעה עליך. אני רואה אותן מחפשות הקלה. אני רואה איך הן קצת מאבדות מיקוד ומוצאות אותו מחדש רק כדי לאבד אותו שוב, ואני יכול לראות בהן מתי את מפסיקה להיאבק, בעיקר עם עצמך,ומצליחה להתרכז בי למרות הכל, ואני יכול לזהות בהן אם ומתי את מבינה. אבל מבינה באמת.
זו ההבנה ששזורה בעוד מאה ואחד דברים ביננו, קטנים כגדולים, והיא המפתח. ההבנה הזו שלא את זו שקובעת ולא את זו שבשליטה, ושאין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה. זה יסתיים כשאני אבחר, ולא רגע לפני. אבל זה יותר עמוק מזה. זה לא רק זה שאת לא קובעת ולא בשליטה ואין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה, אלא שבפנים את בסדר עם זה, ואת רוצה את זה ככה, ובמקום מסוים, למרות ההגיון ולמרות החברה, ולמרות הנורמות, ולמרות הכל - זה הגיוני לך, וזה מרגיש לך נכון וזה עושה לך טוב. זאת ההבנה.
או לפחות אחת מהן.
