הקול של הילד שקורא לאמא שלו מצליח לחדור דרך האוזניות. אני מרים את הראש ופותח את העיניים. מסביב המון אנשים וחול ושמש וים וביקיני ומטקות וילד קטן שקורא לאמא שלו. האמא מגיעה אחרי דקה, והילד מצביע עם המון גאווה על מבנה שהוא בנה בחול. האמא מחייכת אליו, ואומרת לו כמה מילים, והילד זורח. אני מחייך.
אני ממשיך להסתכל על הילד הזה, שמשפצר עכשיו את הטירה שהוא בנה, וחושב על איך לפעמים אנחנו יצורים די פשוטים. גברים, כלומר. וכן, רק לפעמים. כי אני מכיר את ההבעה שלו. זו ההבעה שהיתה לי כשהייתי בן 6, כשבניתי משהו ממש גדול מלגו, או כשהייתי בן 10 ותיקנתי בפעם הראשונה פנצ'ר באופניים לבד. וזו אותו החיוך שהיה לי כשפירקתי מחשב לגורמים והרכבתי אותו מחדש, וזה שהיה כשהרכבתי ערימה של רהיטים מאיקאה (למרות כמה ברגים מיותמים), וזה שהיה לי כשחודשים של עבודה מאומצת התנקזו לאירוע מוצלח אחד. זה חיוך שמגיע עם גאווה על התוצאה, על ההישג, כזה שגורם לך, לפחות בצורה מטפורית, להכות על החזה בגאווה כמו גורילה, ולהגיד לעצמך ולכל מי שיכול לשמוע: "אני עשיתי את זה. אני".
ואני חושב שאת יכולה לזהות את החיוך הזה. זה החיוך שיש לי כשאני קושר אותך, ונעצר לרגע כדי להעריך את היופי. זה החיוך שיש לי כשאני גורם לך להתפתל ולכאוב ולצעוק. זה החיוך שיש לי כשאת מחזירה לעצמך את הנשימה אחרי שאת גומרת, וזה החיוך שיש לי כשאני מסתכל על הסימנים שהחבלים השאירו על הגוף שלך. וזה גם אותו החיוך שיש לי כשאני אוסף אותך, ואת רגועה ומחייכת, וכשאת מתכרבלת איתי על הספה, לוחשת לי שטוב לך, ושמה את הראש על הרגליים שלי. ואת אולי לא יודעת, אבל זה גם החיוך שיש לי כשאת נרדמת עלי, מותשת ושלווה.
כי אני עשיתי את זה. אני.
כן, יצורים די פשוטים לפעמים.
