אני מתחיל לפנות כלים בזמן שחלק מהאורחים עדיין באמצע הקינוח שלהם. לא הכי מנומס, אולי, אבל מתישהו לימדו אותי שיותר נעים לשתות את הקפה אם השולחן מפונה. אחת מהם מתחילה לעזור לי, ואני מגרש אותה בחזרה למקום. אחרי כמה דקות אני מביא לשולחן מגש עם כוסות, קפה, סוכר וקומקום עם מים רותחים ומתיישב. הם שואלים עליה כל הזמן, ואני כל פעם מתנצל בשמה ומסביר שהיא נתקעה בעבודה ברגע האחרון ושהיא מבואסת נורא בגלל זה, והם משביעים אותי שזה לא יקרה שוב, כי הם מתגעגעים ובסך הכל היא הרבה יותר נחמדה ממני. צודקים, מה אפשר להגיד? השיחה זורמת, חלק מהאנשים קמים מהשולחן ומתיישבים על הספות בסלון, חלק נשארים לשבת, ואני קם רגע לשירותים.
לפני שאני נכנס לשירותים, אני מסתכל על הדלת ליד, זו של חדר השינה. היא סגורה, וחדר השינה עצמו די חשוך. אני מחליט לוותר לכמה רגעים על השירותים ופותח את הדלת השניה. היא שוכבת פעורה מולי, הידיים שלה קשורות לראש המיטה, הרגליים שלה מתוחות בפישוק רחב לשני צידיה, ושני חבלים נוספים מחזיקים את הברכיים שלה מעט למעלה. הרעש של הדלת שנפתחה מקפיץ אותה, ואני ממש יכול לראות את הפחד בעיניים שלה. כשהיא רואה שזה אני היא נרגעת קצת. אני ניגש אליה ומלטף לה את הכוס. הוא נוטף. העיניים שלה נאחזות בי. אני נותן לה נשיקה קטנה. היא בשמלה היפה שלה, מריחה ממקלחת ובושם, על הרגליים שלה עדיין נעלי העקב, אלה שהיא נעלה רק כמה דקות לפני שכולם הגיעו. "האוכל היה מצוין, שמרתי לך קצת," אני לוחש לה, "וכולם שואלים עליך. כמה חבל שלא היית יכולה לבוא".
