לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alatar

בין השורות
לפני 8 חודשים. שישי, 22 בפברואר 2019, בשעה 13:09

אני בוהה במסך ומנסה להתרכז. אני צריך לסיים לכתוב את החרא הזה עד מחר, וזה לא שאני לא יודע מה אני רוצה להגיד, אלא שהמשפטים פשוט לא מתחברים אחד לשני. אני מסתכל על מה שכבר כן הצלחתי לכתוב, והמילים משנות לי מקום מול העיניים. סתם להמחשה, אני יודע שאין באמת כזה הבדל מהותי בין "אכלתי משהו לפני שעה" ו"לפני שעה אכלתי משהו", אבל אני משנה את המשפט הזה כמה פעמים לפני שאני מקבל החלטה שרירותית וממשיך הלאה. אני כותב עוד משפט או שנים, וקורא אותם. עילג מדי. מוחק. כותב שוב. ואולי יותר ממה שאני מסתכל על מה שכתבתי, אני מסתכל על השעון הקטן בפינה התחתונה של המסך ועל השטח הלבן האינסופי שמחכה שאכתוב בו.

 

אני שומע את המפתח בדלת והיא נכנסת הביתה. היא לבושה פשוט - ג׳ינס, חולצה והמעיל הזה שלה עם הפרווה בקצה, והיא כל כך יפה. המבטים שלנו נפגשים, החיוך שלה חם, ואני לא יכול שלא לחייך בעצמי. היא מורידה את המעיל ושמה את התיק שלה על השולחן בכניסה, ואני מפנה בחזרה את העיניים למסך, וחוזר למסמך הזה שלא נגמר. אני יכול להרגיש אותה מסתכלת עלי, או אולי זה סתם נדמה לי, אני לא באמת יודע כי העיניים שלי לא עליה, והיא לא אומרת מילה, רק נכנסת לחדר השינה כדי להוריד מעצמה את בגדי היום. אני מצליח לכתוב עוד כמה שורות, ומוצא דרך אלגנטית לשלב כמה מספרים ונתונים שהיו צריכים להכנס לשם, ואז נתקע שוב. אני מניח את שני המרפקים שלי על השולחן, עוצם את העיניים, ועם האצבעות מעסה לשניה את הרקות והפנים.

 

"חמודה, את יכולה להכין לי כוס תה בבקשה?"

 

היא מגיחה מכיוון חדר השינה, לבושה במכנסי פיג׳מה וגופיה ארוכה, ומסתכלת עלי. "בטח. איך הולך לך?"

 

- "זוועה. אני לא מצליח להתרכז בגרוש ועוד לא סיימתי חצי".

- "אוי, מסכני..."

 

הקול שלה מצחיק אותי, והצחוק שלי גורם לחיוך שלה להתרחב. "אני חושב שכוס תה תעזור לי להתרכז. ואולי איזה משהו קטן ליד. יש משהו בבית?"

 

- "בטוח אפשר למצוא משהו"

- "תודה"

 

אני חוזר למסמך הארור, ומתחיל לקרוא אותו מההתחלה, משנה מילה פה וסימן פיסוק שם, וממשיך לכתוב. אחרי כמה דקות היא מגיעה מאחורי ומניחה על השולחן כוס תה גדולה וצלחת עם כמה עוגיות חמאה ליד.

 

"תודה, מתוקה," אני אומר לה, מושך אותה קצת אלי, ונותן לה נשיקה. השפתיים שלה רכות ונעימות, הפה שלה נפתח קצת, העיניים שלי נעצמות לאט באופן אוטומטי, וחום מתפשט לי בגוף. "בואי, שבי פה," אני מצביע על הרצפה לידי.

- "אני יכולה להביא כרית?"

אני מחייך. "כן, בטח"

 

היא מביאה כרית מהסלון, ומתיישבת במקום שסימנתי לה. הראש שלה נמצא קצת מעל לגובה הברכיים שלי. "אני צריך לסיים עם הדבר הזה כבר, ואני לא מצליח להתרכז כמו שצריך, אז את צריכה להיות ממש בשקט, אוקיי?". היא לא נופלת בפח הקטן הזה שלי ורק מהנהנת בראש. אני מחייך, שם את הראש שלה על הירך שלי, וחוזר למסמך. אני מקליד עם שתי הידיים, אבל מדי פעם יד שמאל שלי יורדת לראש שלה ומלטפת אותו. האצבעות עוברות בשיער שלה, והוא נעים ורך, וזה מזכיר לי את השפתיים שלה, הן עוברות ברכות על הלחי ועל קווי המתאר של הפה שלה. אני לוקח לגימה מהתה ומכרסם עוגיה, וממשיך לכתוב. אני יכול לשמוע את הנשימות שלה, להרגיש אותן עלי, ובלי להסתכל אני יודע שהעיניים שלה עצומות. המילים מגיעות לי עכשיו הרבה יותר מהר, והמשפטים מתחברים הרבה יותר בקלות.

 

אני לא יודע כמה זמן בדיוק זה נמשך. אולי חצי שעה ואולי קצת יותר משעה, אין לי מושג. אבל בשלב מסוים, בקריאה החוזרת השלישית או הרביעית, נמאס לי ואני שומר את המסמך וסוגר אותו. אני מוריד את המבט למטה, ורואה אותה שם. העיניים שלה אכן עצומות, אבל היא לא נרדמה או משהו. אני פשוט מסתכל עליה ככה, ואותו חום ממקודם מתפשט לי בגוף שוב. אני מתרכז בו, בחום הזה, מרגיש את הגלים שלו מגיעים עד לקצות האצבעות בידיים וברגליים, חיוך נפרש לי על הפנים, אני מזיז את הכסא קצת אחורה ומושך את הידית הקטנה בצידו. המושב יורד, והעיניים שלה נפתחות. אני מתכופף אליה, מרים את הראש שלה אלי, ונותן לה עוד נשיקה.

 

"נראה לי שסיימתי. מה את רוצה לארוחת ערב?"

lori​(נשלטת){ע_מ} - זה נקרא כמו שגרה מושלמת.
לפני 8 חודשים
Honey Bee​(נשלטת) - באמת שלא צריך יותר כלום בחיים. מושלם.
לפני 8 חודשים
אתנה - זה מהמם. הצלחת לכתוב את משאלת הלב של מחצית הנשים פה.
לפני 8 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י