אנחנו שוכבים במיטה. מאוחר. הראש שלה על החזה שלי, יד עוטפת, רגלים כרוכות סביב הרגל שלי. הגוף שלה רועד לפעמים באופן לא רצוני, וכשזה קורה, אני מקרב אותה אלי והיא נאחזת יותר חזק, ואנחנו מסדירים את הנשימה. ויש משהו שקט במקום הזה, קשה לי להסביר. ברגעים האלה אני לא באמת חושב על משהו ספציפי, אני לא באמת חושב יותר מדי, אבל הראש שלי, המחשבות, ה... תודעה שלי, בהעדר מילה יותר מדויקת... מפוזרת בכל מיני מקומות. ואני אוהב את המקום הזה.
"מושלם או משתלם?", המילים יוצאות לי מהפה בלי שממש התכוונתי.
אני מרגיש את הראש שלה זז מהמקום שלו על החזה שלי, והעור שלי מצטמרר בנקודה שבה הלחי החמה שלה נחה עד עכשיו.
- "מה?"
אני יכול להרגיש איך הכל מתכנס בחזרה. המחשבות נאספות, העיניים מתמקדות, החדר בו אנחנו שוכבים מקבל צורה מחדש, ואני מודע לרכות של המזרן, לכובד של השמיכה, לרעשים של הרחוב.
- "מה?"
- "מה 'מה'? אמרת משהו, לא?"
- "אה. כן. שאלתי 'מושלם או משתלם?'"
- "מה?"
- "מושלם או משתלם. יש לזה צליל נחמד, לא?"
- "כן כן, אבל... מה? על מה אתה מדבר?"
- "מין מחשבה שצפה לי בראש פתאום. נראה לי ששמעתי מישהו השתמש בביטוי הזה או שנתקלתי בו איפשהו לפני כמה זמן, ועכשיו פתאום הוא צץ לי בראש."
- "אבל מה זה אומר?"
- "זה איזה משהו של איזה רב או משהו כזה. בגדול זה תוהה על העולם ואיך הוא נברא, אבל לוקחים את זה למקום של מה עדיף או מה רצוי אצל האדם – משהו שהוא מושלם או משהו משתלם – כלומר ששואף להיות מושלם."
- "עדיף מושלם, לא?"
- "אני חושב שהרבה אנשים יגידו ככה, כן, אבל יש משהו בשאיפה הזאת ללהיות יותר טובים או ללהיות מושלמים. זה משהו שגורם לאנשים להתאמץ יותר."
- "כן, אבל אם אתה קונה למשל טלוויזיה או מכונית, אתה לא רוצה שהיא תשאף לעבוד כמו שצריך, אתה רוצה שהיא פשוט תעבוד, לא?"
- "זאת נקודה טובה, אבל אנשים וטלוויזיה זה לא אותו הדבר. וחוץ מזה, גם אם נעשה את ההשוואה הזאת, אני יכול לקנות רכב וכל פעם להוסיף לו עוד משהו קטן כדי להפוך אותו ליותר טוב בשבילי, לא?"
- "כן, אבל למה לא לקנות ישר רכב שיש בו את כל הדברים שאתה רוצה?"
- "הממ... כי מכוניות בהרכבה אישית הן סופר יקרות, וחוץ מזה, אני לא יודע אם דבר כזה קיים בכלל. אני לא לגמרי בטוח שאני אדע בכלל להגיד את כל הדברים שאני ארצה ברכב כזה, חוץ מזה שאני ארצה את האפשרות להמשיך ולשפר אותו בקטנה בכל פעם."
- "אוקיי..."
- "... ואני בכלל לא יודע אם יש דבר כזה 'מושלם'... ואם יש, האם יש 'יותר מושלם', כמו בחוקה האמריקאית?"
- "על מה אתה מדבר?"
- "על איך שהחוקה האמריקאית נפתחת... ''We the people... בלה בלה בלה... 'in order to form a more perfect Union'... מה זה 'more perfect' בדיוק? או שמשהו הוא פרפקט או שהוא לא פרפקט, לא?"
- "אתה יודע מה השעה, נכון?"
- "אני חושב שה- more perfect הזה, הוא הוא ה'משתלם' ממקודם."
- "למה אנחנו מדברים על מכוניות ועל החוקה האמריקאית בשעה כזאת?"
- "וש'מושלם' זו אוטופיה, כלומר משהו שלא קיים ולא יכול להיות קיים, אבל ששואפים אליו. כמו במקרה שלך, למשל."
- "במקרה שלי? אתה רוצה להגיד לי שאני לא מושלמת?" החיוך שלה כל כך יפה.
- "חלילה", אני מחייך אליה בחזרה ומצמיד אותה יותר קרוב אלי.
- "לְמָה אתה מתכוון 'במקרה שלי'?"
- "אולי הייתי צריך להגיד 'במקרה שלנו'."
- "זה לא הרבה יותר ברור, אתה יודע", היא אומרת ונותנת לי צביטה קטנה במותן.
זה קצת מקפיץ אותי. אני מחייך ומצמיד אותה אלי אפילו עוד יותר. "את יודעת, נו... למשל... הממ.. למשל...", העיניים שלי פוגשות את שלה ונשארות שם, "רגע, לפני זה. כבר דיברנו על ההבדל בין פנטזיה לאוטופיה?"
- "נראה לי שכן. פנטזיה זה משהו שאפשר להגשים, לא?"
- "משהו כזה, כן. פנטזיה אפשר להגשים, גם ברמה הטכנית וגם ברמת החוויה. וכמו שאמרתי קודם, אוטופיה, מילולית, זה פשוט מקום שאינו קיים, כך שלא משנה כמה שואפים אליו, לא מגיעים לשם. כמו אסימפטוטה"
- "אז איך זה קשור למקרה שלנו?"
- "אז ברמת העיקרון, את הפנטזיה שלי, את יודעת את זה, נכון?" היא מחייכת אלי וקוברת לרגע את הראש שלה בחזה שלי שוב. "אבל מה שיש לנו הוא לא אוטופי. את יודעת, למשל, מה יהיה מצב כנראה אוטופי ביננו?"
- "מה?"
- "שאני לא אוכל להשפיל אותך יותר."
- "מה?"
- "אני לא מתכוון לזה שאני ארגיש שאני לא רוצה לעשות לך דברים שבעיניים זרות יראו משפילים, אלא שהחוויה שלך – גם בדיעבד, אבל גם באותו הרגע, לא תהיה משפילה."
- "איך זה אוטופי בדיוק?"
- "השפלה היא דבר סובייקטיבי, נכון? כלומר יש דברים שיראו משפילים לאחד אבל לאחר יראו לא משפילים בכלל"
- "נכון"
- "והשפלה היא גם תלויית קוטנקסט. כלומר יש דברים שאת יכולה לחוות כמשפילים בסיטואציה אחת, אבל לא משפילים בסיטואציה אחרת"
- "אוקיי"
- "ולא רק שהשפלה היא דבר סובייקטיבי, היא גם דבר פנימי. מי שמחליט בסופו של דבר אם משהו הוא משפיל או לא זה רק הסובייקט של מה-שזה-לא-יהיה. ברמה מסוימת אין באמת 'משפיל', יש רק 'מושפל', את מבינה? אם בבפנים-של-הבפנים משהו לא יראה לך משפיל – גם הדבר עצמו וגם הקונטקסט בו הוא עולה – את לא תחווי השפלה, לא משנה מה הכוונה של הצד השני.וגם אם אנשים אחרים במקומות אחרים, עשויים לפרש דברים מסוימים כמשפילים – אם הפרשנות שלך לאקטים האלה היא אחרת – אז זה בכלל לא משנה מה הם חושבים -- את לא תחווי השפלה."
- "אוקיי... אני מרגישה 'אבל' מגיע..."
- "אבל אני לא חושב שזה מצב שאפשר באמת להגיע אליו עד הסוף, כלומר זאת אוטופיה. האבולוציה, הַחֶבְרָה, הסביבה, האגו שלנו השרישו בנו יותר מדי נורמות – לפעמים כדי להגן על עצמנו, אבל הרבה פעמים כדי להגן על עצמם, ואפשר לנסות לכוונן את עצמנו ל'מה משפיל או לא משפיל בעיני', אבל כמעט בלתי אפשרי להתעלם או לשכוח מכל ההתניות שיש בנו, וגם אם מצליחים פעם אחת, זה לא בהכרח נשאר. את מבינה אותי?"
- "אני חושבת. אבל למה שזה יהיה מצב אוטופי? למה שנשאף להגיע לשם?"
- "כי ברמת התיאוריה, אם שום דבר שאני אעשה לא ישפיל אותך, לא יגרום לך להרגיש מושפלת – אבל לא מתוך מקום בו את חוסמת את החוויה, אלא מתוך מקום בו את סופגת אותה ומרגישה באמת שזה המקום הנכון בשבילך, המקום שבו את רוצה להיות – זה יגיד לי שאת במקום באמת-באמת שלם עם עצמך ואיתי, במקום של נירוואנה אמיתית. אבל את יודעת מה הופך את זה לאפילו יותר בעייתי?"
- "מה?"
- "זה שלפעמים את חווה משהו כמשפיל לא רק בגלל הדיסוננס הזה בינך ובין עצמך, אלא כי את מנסה להסתכל מהעיניים של הצד השני -- את חושבת איך אני רואה אותך באותו הרגע, את מבינה? והאם בעיניים שלי את נתפשת, למשל, כנזקקת, מלוכלכת או דוחה (ואת לא), וזה בעצם משהו שמפחיד אותך ומשם, מהמקום הזה, מגיעה תחושת ההשפלה, אבל הרבה פעמים זה לא המציאות, זה רק שיקוף של איך את רואה את עצמך, ואיך את לא מבינה איך זה בכלל יכול להיות שאני רואה משהו אחר."
היא מסתכלת עלי ולא מדברת. אין המון אור בחדר, אבל העיניים שלה קצת מבריקות כשהן מתמלאות, ודמעה שקטה יורדת לה על הלחי. אני מושיט אליה את היד, מחזיק לה את הלחי, ועם האצבע שלי מנגב את הדמעה. היא מתחפרת קצת בתוך כף היד שלי בזמן שאני מסתכל עליה ולא מדבר. אחרי דקה או שתיים, אני מרים לה את הראש ומנגב דמעה נוספת שהיתה שם. "תסתכלי עלי, מתוקה," אני אומר, "זאת הדרך, לא היעד, שחשובה יותר. המצב האוטופי הזה הוא בדיוק כזה, אוטופי, הוא לא יכול להתממש, לא משנה כמה ננסה, אף אחד לא בנוי ככה. אבל זאת הדרך, ולא היעד. זאת ה'השתלמות' שדיברנו עליה מקודם, את מבינה?"
היא מהנהנת כשהראש שלה עדיין מונח לי בכף היד, ואני סוגר קצת את היד עליה, לוכד את המבט שלה שוב, ומרגיש חום שמתחיל להתפשט בי, ממרכז הגוף החוצה, והקול שלי רך, אבל יש מילים שאני מדגיש.
"ואת יודעת מה הקטע הכי מדהים מבחינתי, מתוקה? תסתכלי עלי. זה שככל שאני חושב על זה יותר, ככל שאני מתעמק בשאלה הזאת של 'מושלם ומשתלם', של פנטזיות ואוטופיות, של שְׁלֵמוּת ושל נירוואנה – אני מגיע לאותו המקום. המשתלם הוא המושלם, את מבינה? המשתלם הוא המושלם. ואת, את, עם כל ההשתלמויות, לא למרות אלא בגלל ההשתלמויות, בגלל שאת ממשיכה להשתלם, בגלל שבזכותך אני משתלם בעצמי, בגלל שאת משלימה אותי והופכת אותי ליותר שלם, בגלל שאת משתלמת לי ובשבילי, בגלל כל אלה את פשוט מושלמת. בגלל כל א..."
אני לא מספיק לסיים את מה שרציתי להגיד כשהשפתיים שלה נצמדות לשלי. אני עוד מנסה למלמל איזה מילה או שתיים, אבל הלשונות של שנינו מסתבכים זה בזה, והנשיקה הזאת, הרכות של השפתיים ושל החזה שלה, החום ששולח אדוות בכל הגוף, הנשימות של שנינו, החשמל שעובר, אלו משכיחים ממני את הכל. וגם שעה או שעתיים אחר כך, כשהיא כבר ישנה בשלווה, היד שלה פרושה מעבר לחזה שלי, אני שוכב עם העיניים פקוחות מסתכל בתקרה, ואני לא חושב באמת על משהו ספציפי או חושב יותר מדי, אבל שוב, הראש שלי, המחשבות, ה... תודעה שלי, שוב, בהעדר מילה טובה יותר, מפוזרים בכל מיני מקומות, אבל המגע שלה והנשימות הרכות שלה מעגנים אותי כדי שלא אלך לאיבוד.
