- "אתה יודע, חשבתי, ואני לא קונה את זה עד הסוף"
הטור הזוחל של המכוניות באיילון נראה אינסופי, ויכול מאוד להיות שאם הייתי לבד ברכב עכשיו הייתי מתעצבן על הפקק הזה, אבל הנסיעה איתה נעימה לי. אני מחליש את הרדיו, שמנגן עכשיו איזה שיר שקט משנות השבעים. "על מה את מדברת?"
- "זוכר שלפני כמה ימים לא נתת לי לישון ודיברת איתי על אוטופיה ומכוניות ועל החוקה האמריקאית?"
- "כן"
- "אז חשבתי על זה לא מעט, ואני לא לגמרי קונה את זה"
- "איזה חלק בדיוק?"
- "אמרת שמצב בו לא משנה מה תעשה לי אני לא אחווה השפלה הוא מצב אוטופי".
- "כן, ו...?"
- "אנחנו יכולים להסכים ש'מצב אוטופי' בתור לא רק משהו שלא יכולים להגיע אליו, אלא מצב ששואפים להגיע אליו?"
- "כן"
- "אז חשבתי על זה לא מעט מאז שדיברנו, ואני מבינה מה ניסית להגיד אז – שזו 'הדרך ולא היעד', שזה המאבק וההתפתחות העצמית התמידית שחשובים ואני מסכימה לגמרי שאלו דברים חשובים, אבל המחשבה שמצב שלא יהיה מאבק, שלא יהיה בו קושי היא מצב אליו צריך לשאוף היא אחד מהמקומות האלה שלך שאתה מנסה להחיל הגיון קר במקום בו הוא לא בהכרח שייך, ובטח לא הגורם המרכזי בו"
אני נותן בה מבט עם חיוך קטן, ורואה אותה מחייכת אלי. יש לי הרגשה לאן זה הולך. זו לא הפעם הראשונה שהיא אומרת משהו בסגנון הזה, ולמען האמת, אני יודע שיש הרבה אמת במה שהיא אומרת. "ולמה את אומרת את זה?"
- "כי לא הכל בחיים זה הגיון או שאיפה להגיון, ולפעמים זה בדיוק להיפך – החיפוש אחר חוסר ההגיון". המילים האלה שלה מהדהדות קצת בחלל הרכב ובראש שלי. אני יודע שהיא צודקת, ובכל זאת זה לא משהו שבא לי בקלות. "לפעמים דווקא המקום הנמוך הזה, דווקא הקושי, דווקא הכאב – אלה המקומות שהנפש צריכה, גם אם זה לא הגיוני. לפעמים אני רוצה להרגיש ולהיות במקומות הנמוכים האלה, גם ואולי בגלל שהם קשים ומטלטלים, אתה מבין?".
- "כן. אני חושב שכן"
- "ואני גם חושבת עליך, אתה יודע"
אני מחייך. "עלי?"
- "תמיד." היא צוחקת את הצחוק היפה שלה, ומניחה את היד שלה על הירך שלי ומעסה אותה. "אם כל מה שתעשה לא יצליח לגעת בי, לא יעורר בי תגובה – מה תעשה אתה? זה חלק ממי שאתה, חלק ממה שאתה לא רק אוהב, אלא צורך. למה שתאחל לעצמך חיים כאלה משעממים?"
העיניים שלי נשארות על הכביש, אבל אני יכול לשמוע את הלב שלי דופק ולהרגיש את היד שלה. אני מושיט יד אחת אל הראש שלה ומלטף לה את השיער. "את מכירה אותי די טוב, מה?" היא צוחקת שוב, ומהנהת בראש. "אני בסך הכל רוצה שיהיה לך יותר טוב, יותר קל, אבל כן, את לגמרי צודקת, לא כל דבר בחיים חייב להיות הגיוני. רק שאצלי בראש הגיון זה סדר, וסדר זה חלק ממה שאני צורך לא פחות, כך שנראה לי שהדרך היא איפשהו בין לבין. ונראה לי שהגיון יכול להסביר הרבה דברים, בעיקר אם מצליחים להבין את הבסיס שמאחוריו, גם אם לא מסכימים איתם, את מבינה? כמו לכוון את ה- white balance במצלמה לא על לבן. זאת אומרת... למשל... הממ... אם אתה חושב שיש איזה אל באולימפוס שיכול לדאוג לזה שלא תמות במלחמה, זה הגיוני להקריב לו קורבן, למרות שאין הגיון בלהאמין באותו אל. אז נכון, אני חושב שזה הנקודה שאני צריך להשתפר בה יותר, את יודעת?"
- "אני לא יודעת אם אתה צריך להכניס עוד לוגיקה לכל דבר. פשוט... תהיה... נסה להקשיב יותר לתחושות הבטן שלך, ואולי רק אחר כך תבדוק את הכל דרך הפריזמה הזאת שלך"
אני מהנהן ומגביר את המוזיקה. מסתכל על התנועה שלאט לאט משתחררת, מרגיש אותה לידי, המחשבות רצות לי בראש.
אנחנו יורדים סוף סוף מאיילון, ועוד כמה דקות נגיע הביתה. "יש לי המון מזל, את יודעת?", אני אומר לה, "אני יודע שאני יכול להיות די מקובע בקשר לדברים מסוימים, אבל איכשהו מצאתי אותך, והפרספקטיבה שלך יכולה להיות לפעמים כל כך שונה משלי. אם זה היה מגיע כמעט מכל אדם אחר, כנראה שהייתי מתייק את זה איפשהו בראש ושוכח מזה כמה דקות אחר כך, אבל כשזה מגיע ממך – זה גורם לי לחשוב על זה, להסתכל על דברים שאני לוקח כמובנים מאליהם מזווית שונה, זה גורם לי להתפתח בתור בן אדם, זה גורם לי..."
- "אני יודעת"
- "אמרתי לך שאת מושלמת בשבילי, לא?"
- "אמרת"
אני עוצר מול הבניין, מושך את הראש שלה אלי ומנשק אותה. "תני לי את התחתונים שלך וחכי לי בפנים, אני מוצא חניה ומגיע".
