אני לא מתביישת להגיד שאני שטחית. דווקא עם כל הליברליות אני לא שטחית כלפי חוץ, אלא יותר כלפי עצמי.
אני יכולה להודות שלראות פרק של Sex and the city תמיד יעשה לי טוב (וכן, גם להן לא חסר שטחיות), שלקנות איפור בערך קונה לי את האושר ושאני מרגישה מצויין אחרי הספינינג.
אז איך הגעתי למצב שאני מסתכלת על עצמי בצורה שונה מאיך שאני תופסת אחרים?
בתכלס... אני אגיד שכבר התגברתי על השלב של "אני יוצאת איתו כי הוא יפה". להיפך- יצאתי עם כמה גברים מאוד מאוד מאוד יפים (חלקם גם דיגמנו בעבר) והבנתי שזה לא מה שעושה לי את זה. אני גם מרגישה לא בנוח ליד גבר מאוד מאוד מאוד יפה שמושך תשומת לב יותר ממני.
אבל כלפי עצמי..... אוי ואבוי שאשכח משהו.
אני משקיעה בעצמי אולי קצת יותר מדי, אבל אני ממש גאה בעצמי שאני יודעת להודות בזה.
העניין הוא שמעולם לא חיפשתי להיות ממש מגניבה. תמיד הייתי נאמנה לעצמי ולעמדות שלי. גם בתיכון, התקופה שבה כל אחת חיקתה את השניה אני לא הסכמתי להיות חלק מהעדר.
כל בחירה שלי נעשית מתוך בחירה... כמעט.
לקחתי החלטות שאני בטוחה ששמו אותי במקום אחר. אבל לי זה לא משנה. אני רוצה להיות אני כי כל שאר האחרים כבר תפוסים.
אני גאה על זה שאני יודעת להסביר מה בעיני המורכבות המדינית והגלובלית היום ויש לי נימוקים, שאני עצמאית כמעט לחלוטין כשאני עדיין בצבא ושאני עד היום ממחזרת (למרות שעזבתי את הקומונה ממש מזמן).
אבל אני עדיין מרגישה שאני לא במקום הנכון לי. תמיד יש לי מידה קטנה של צורך להסתיר. לא להיות עצמי עד הסוף.
עוד לא מצאתי את השלב הנכון.
אז כרגע... האשראי מבין אותי הכי טוב.
