ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Baby's diary

לפני שנה. שני, 24 בדצמבר 2018, בשעה 19:42

מסתבר שלמרות הכל, אני סטודנטית די מוצלחת, מהירת תפיסה ומגלה הרבה עניין. באיזשהו מקום, אני מרגישה שזה די "תפור" עלי.

יש דבר אחד שאני עדיין נמנעת מלהתייחס אליו כאן, אבל בעולם האקדמי זו די התוצאה השלילית לכל תופעה, בעיקר בילדות.

ההתייחסות היא תמיד כלפי ה"פיל שלא בחדר", ללא מחשבה שאולי הפיל נוכח, ויש לו אוזניים ורגשות.

זה תמיד שולח אותי בחזרה לשאלה 'איפה טעו איתי, מתי וכמה?', מה שמחזיר אותי לכותרת של גורמים מתערבים.

אני חוקרת את נסיבות חיי (חלק מהסטטיסטיקה, נשים נוטות לעשות זאת) כבר די הרבה זמן, רק שעכשיו יש שם לכל חוויה מעורפלת כזאת.

ההתייחסות היא ליחס בין התורשה והסביבה, בין הפיזיולוגיה להתנהגות בפועל.

אבל למה דווקא אני הפגועה?

כבר בתיכון הבנתי שאני אחרת מכולם ותמיד חשבתי נקודתית למה דווקא אצלי זה שונה ואחר, וכל גילוי כזה שובר אותי לרסיסים...

לפני שנה. רביעי, 28 בנובמבר 2018, בשעה 21:17

הכל התחיל לפני פחות מחודש. הייתי כבר בשבוע וקצת של ההדחקה מזה שהיה לי חבר, שהייתי אמורה לטוס אליו ושזו הפרידה הכי יקרה שהייתה לי בכל חיי.

הוא הבחור האחרון שחשבתי שידליק אותי- בגיל שלי, בגובה סטנדרטי ורזה יותר מילדה בחטיבת ביניים (אבל בחור יפיוף..).

הוא התחיל לעבוד איתנו בערך לפני שלושה שבועות ומסתבר שאנחנו לומדים את אותו הדבר באותו המקום (הוא התחיל אחרי, אז עוד לא יצא לנו ללמוד קורסים ביחד, אבל כבר יש לנו קורס אחד שיצטלב בסמסטר הבא), ומן הסתם, זה גורר הרבה תחומי עניין משותפים.

האמת שזה לא היה לי בראש, אבל החברות שלי דאגו שזה יהיה לי בראש, מאוד עמוק בראש.

וכבר שבוע ומשהו הדבר היחיד שאני בודקת כשיש סידור עבודה, זה לראות אם יש לנו משמרות חופפות, ואם יוצא לנו לעבוד בצוות ביחד... בכלל טוב.

הבעיה תמיד במקרים האלה, זה מי ניגש ראשון? זה הופך למין סוג של משחק- במודע או לא במודע- של סוג של חיזור. אבל מי אמר שזה לא בראש שלי? או שאני באמת רואה את זה? אולי אני בוחרת לראות את זה כי השתילו לי את זה כל כך חזק?

אני יכולה להגיד שהוא מתעקש לחבק אותי בבוקר, ואני לא רואה שהוא ממש עושה את זה עם בחורות אחרות. יש בינינו קשר, אבל אולי הוא לא כמו שאני מצפה ממנו להתפתח?

אולי אני סתם בחורה בודדה שרק צריכה את זה אחרי כל כך הרבה זמן? (למרות שהפרידה הייתה רק לפני חודש, היה נתק של עוד חודשיים נוספים). 

אני מאכילה את עצמי סרטים, מנסה למצוא לעצמי תירוצים למה להיות לידו ואני מפחדת שזה יערב רגש אמיתי.

כרגע אני סתם דלוקה ומחכה שזה יעבור. אני מפחדת מה יקרה ברגע שהוא יבין וברגע שזה יתגלה לשאר הצוותים שעובדים איתנו ויתחילו לרכל, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

אולי זו רק אני, אבל הפחד הכי גדול שלי זה להגיע לנקודה שאם כן יהיה משהו, תהיה לי את התחושה של "אז בשביל זה התאמצתי?"

לפני שנה. רביעי, 31 באוקטובר 2018, בשעה 09:28

אני עדיין מנסה להבין את כל מהלך האירועים מהימים האחרונים.

איך שהחיים האלה הם תמיד רכבת הרים אחת גדולה שאין לי שום דרך להבין איך מי תכנן את המסלול שלה.

שום דבר גם לא מכין לזה, גם כשזה צפוי. וזה היה צפוי כבר חודשים.

שלוש דקות וזה נגמר. מתחילה למחוק מספרים, למחוק תמונות, למחוק מחשבות.

להגיד לעצמי שמחר בבוקר אני הולכת לעשות את כל מה שלא עשיתי בשנה וחצי האחרונים.

וכשאני קמה בבוקר, זה חוזר לשבריר שנייה לנקודת ההתחלה והמוח חוזר לחשוב על כל מה שקרה.

לא! אני לא רוצה לחשוב! מתחילה להריץ לעצמי תיאוריות מהלימודים בראש.

אפרופו תיאוריות, הזמן שייקח לי להתגבר על זה קצר מהזמן שאני מעלה בראש שייקח לי. זו עובדה מדעית.

זה גם לא ספציפית אליו. אני כבר חודשים לא מרגישה אותו הדבר כלפיו, כמו שהוא כבר חודשים לא מרגיש אלי כלום וסתם חייכנו כאילו הכל בסדר.

אני לא יודעת להתמודד עם פרידות. אני לא יודעת להכיל נטישה.

הרגשתי שאני צריכה להחזיק בכח בשביל לקבל ממנו מעט תשומת לב. וזה לא שווה את זה.

הוא לא שווה את זה.

ובדבר אחד הוא צדק- מגיע לי יותר.

לפני שנה. רביעי, 19 בספטמבר 2018, בשעה 08:08

יום כיפור.

אמנם אני מגיעה ממשפחה שאינה שומרת מסורת ואנחנו מרבים לעבור על חוקי הדת, ומאז ומעולם יש אצלנו ארוחות to remember ביום כיפור, אני תמיד התנדנדתי בין שמירת מסורת לשנים של התרחקות מהדת. והמחשבה בתוכי תמיד הציקה "למה את צמה?" "למה את בוחרת בזה?".

בשנים שלאחר מכן אני העדפתי להימנע ממזון וכן לנהוג כיום חול, בחוסר ידיעה במדוע אני בוחרת בכך.

בשנתיים האחרונות החלטתי שהדת לא מדברת אלי ולא משפיעה על החיים שלי.

אני סופית לא מאמינה שמישהו למעלה סולח לי.

מה שגורם לי לחשוב על זה יותר לעומק... למה אנשים מאמינים בישויות אלוהיות? למה אנחנו מפחדים מהעובדות הבסיסיות?

אנחנו בסך הכל פעילות ביוכימית -כימית עם מערכת מאוד מפותחת (יחסית) שחיים כאן.. יש משהו מעבר?

לפני שנה. שני, 3 בספטמבר 2018, בשעה 21:50

אז אחרי תהליך ארוך וממושך של טיפול, הגעתי למסקנה (שהוא כשלעצמו פולשני והרבה פימים משאיר נפגעים בשטח) הגיע הזמן למסקנה שאני מוכנה לשלב הבא, טיפול פסיכיאטרי. הייתי אצל מספר פסיכיאטרים השנה. כולם ללא יוצא מן הכלל הם ללא ספק האנשים המשעממים והרחוקים ביותר מפסיכופתולוגיה שהיכרתי כל חיי, ולכן גם האבחנות וההמלצות שלהם הם קצת כמו פתרון של משוואה עם שני נעלמים. 

אכזבה אחרי אכזבה הולידה את חוסר הציפיה שלי למפגש שהתקיים אתמול עם הפסיכיאטרית. החלטתי שאני מביאה איתי את אמא שלי, מה שפעם לא הייתי אפילו מעלה על דעתי. נכנסנו למרפאה שבה היא עבדה. מרפאה מפוארת לכל הדעות. היא הזמינה אותנו להיכנס. הסברתי לה ששתינו מתחום מדעי החברה כך שהיא לא צריכה לחשוש להשתמש במונחים מקצועיים. תחילה היא שאלה על הילדות, הבגרות ועל הסטאטוס קוו. 

ככל שהשיחה התקדמה, הנוכחות של אמא שלי התחילה להפריע. ברגע שהיא שאלה על מערכות יחסים לא תקינות, זה היה הרגע שבו ביקשתי מאמא שלי לצאת ואז שמתי את הקלפים על השולחן.

כן, אני מודה, יש לי רפרטואר של עשרות מערכות יחסים לא בריאות ומזיקות. כן, הייתי מכורה למין.

ושכבה אחרי שעבה היא קילפה אותי. הפרעה אחרי הפרעה שההקשר מוסבר לי במדויק.

שלב אחרי שלב. זה היה כמו שארכיאולוג מגלה סליק נשק ממלחמת העולם הראשונה. 

מגדל הקלפים שכביכול שמר עלי כל השנים התפרק לנגד עיני. הייתי חשופה מול עצמי, אני ומגוון האבחנות המדאיגות שלי.

ברוכה הבאה לעולם הפסיכופתולוגיה, ולאו דווקא מהצד המטפל...

לפני שנה. חמישי, 23 באוגוסט 2018, בשעה 08:40

במשך הרבה זמן זה כבר מקנן בתוכי, יום יום, שעה שעה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתמודדת עם חרדת נטישה, בתור ילדה נטושה בעצמי.

בקושי מפרידות הוא הרבה יותר מסתם קצת "להזיע מהעיניים" ועצבות, זה יותר מזה. זה מחשבות בלתי פוסקות על איך להשאיר את מי שאיתי, בקבוצה שלי.

זו אחת מסוגי החרדה הנפוצים ביותר בעולם המערבי. וגם אני, כילדה להורים גרודים, שעקרו אותי מאבי בגיל ארבע בערך, בניגוד גמור לרצוני (כי בתכל'ס, ממתי שואלים ילדים?!) וכך גם בי התעוררה התופעה. 

ההקשר הרחב יותר יסופר בפוסט אחר.

חרדת הנטישה שלי יכולה "להתפרץ" מפחד נטישה של בני זוג, חברים ואפילו הורים.

אבא שלי נטש אותי סופית בשנה שעברה. אשתו השניה של אחיו הכירה לו את בת הדודה שלה מבלרוסיה והאידיוט "קפץ על המציאה" כאילו היא זהב, ובסוף קיבל את קרואלה דה-וויל.

הוא עוד בהכחשה לכך שהוא התחתן עם השטן, אבל כשאמרתי לו שאני לא מעוניינת להיפגש איתה בשום קנה מידה, הוא גם ויתר עלי. אני חיה עם זה בשלום, אפשר לומר. אבל הוא באמת לי בחלומות, לפחות פעם בשבוע. הפסיכולוגית מסכימה איתי שעקב כך שבוא לא הפסיק לפגוע בי רגשית מאז שגדלתי, באמת טוב לי בלעדיו. אנע נקווה שלא ירשתי ממנו את הנטייה ךפגוע במי שקרוב אליך ולהיות אדיב למי שרחוק ממך (עד שגם הוא הופך קרוב אליו).

לפני שנה. שלישי, 10 ביולי 2018, בשעה 21:20

כבר זמן די ארוך שמשהו בי שונה. אני כבר כמעט לא אוכלת במהלך היום וישנה גרוע בלילה (גם עם כדורים).

היה לנו משבר יחסים של שבוע ועדיין זה התחיל לפני כן.

זה כאילו שמשהו בי בטראומה.

הפסיכולוגית שלי אומרת שנפש לא שקטה מובילה לגוף לא שקט.

אני מרגישה כאילו שמשהו בי הפסיק לדאוג לעצמי, כמו שחתולה נוטשת את הגורים שלה, ואני לא מבינה למה אני כל כך לא שקטה ונינוחה...

לפני שנה. שלישי, 8 במאי 2018, בשעה 07:49

אולי מי מכם שקורא פוסטים שלי כבר זמן מה, עשוי לזכור... את הידיד שלי מאנגליה, שאנחנו מדברים לפחות פעם בשבוע, לעיתים גם בטלפון.

הקשר שלנו באון אנד אוף, בין השאר בגלל עיסוקינו, אבל בעיקר בגלל החבר שלי. שעם כל זה שהוא מפרגן (וכן, אני כבר לוקחת את זה לכיוון מיסוד הקשר), ועדיין זה מורגש שיש הרבה דברים שלא סיימנו.

לאחרונה הוא טוען שקשה לו לשכב עם בחורות בלי לדמיין אותי. שהוא עוצם את העיניים שלו ורואה אותי מולו (בחורה שהוא בקשר איתה יותר מחמש שנים ברצף ולא שכב איתה).

כל פעם שהוא מגיע לארץ (וזה לא קורה הרבה), אני מרגישה את תחושת ההחמצה, שזה לא הוגן שהוא לא שלי.

הוא אמר לי שביום שאהיה מוכנה או שמשהו יקרה וישנה את דעתי, הוא יגיע לארץ.

ואם כל כמה שהרגע הזה מרגש אותי... יש בי חששות.

שגם אם נעשה סקס שבוע.... האם זו הגשמת פנטזיה חד פעמית ולא מעבר?

דיברנו על כל כך הרבה דברים שלא יתגשמו?

יש לי עוד זמן לחשוב....

לפני שנה. שבת, 5 במאי 2018, בשעה 16:10

בצבא היה לי תפקיד סמכותי/מקצועי. לא פיקודי, אבל משהו בעל משמעות. הייתי משרתת בבסיס גדול. קליטות גדולות. חודש ומשהו אחרי שהגעתי לבסיס. חייל שאל אותי מאוד בנימוס "סליחה, איך מגיעים?". ליוויתי אותו עד לאזור שלו. מעבר לכך שהוא היה נראה ממש טוב, אפילו חלומי, מסתבר שהוא עשה עלייה והוא בן 26. אחרי כמה ימים ראיתי אותו שוב והייתי סמוקה וחייכנית. השארתי לו מספר טלפון למקרה שיקרה משהו חריג. לאחר מספר ימים, הוא שלח לי הודעה "אני כמה שעות בשטח ולא נותנים לנו לשתות". עשיתי כל שביכולתי להביא לידיעת מפקדיו על חוסר התקינות. עם הזמן, הייתי עוברת שם כאילו בטעות. אם הוא היה קולט אותי, לרוב הוא היה קורץ לי. יום אחד, הוא נשאר במגורים ולא יצא לפעילות (ב'). ישבתי לדבר איתו ועל הדרך הבאתי לו כל מיני דברים נחמדים שהבאתי מהבית. הקשר נעשה הדוק יותר ויותר בינינו. יום אחד אני נוסעת בדרך הביתה ואני שומעת את אחת המפקדות מספרת שהוא עזב את בית אימו ועבר לבית החייל. עשה לי קצת חור בלב. מאחר והדבר קרה, הזמנתי אותו להיפגש איתי ועם האקס (כמובן שהאקס המטומטם שלי לא חשד בכלום, למרות שהוא היה נראה פי מיליון יותר טוב ממנו). אחרי זה... היינו נפגשים כל יום. הייתי מגיעה אליו למטה בשעת ת"ש וכל שניה פנויה היינו מבלים ביחד. הוא התחיל לספר לי שיש לו שלוש בנות, אחת עם הפרעה התפתחותית וכשל בדיבור. פלטתי פעם שלי זה לא היה מפריע. שבת אחת הוא נשאר בבסיס. התקשרתי אליו לבדוק שהכל בסדר. סיפרתי לו שאני שותה עכשיו מרלו ויצאה לו אנחה קטנה ומגרה שהחזיקה אותי הרבה זמן.

עם הזמן, כשהייתי עוברת בבסיס, נהיו לו פאפי אייז כל פעם שהוא ראה אותי. הוא ניסה למשוך את תשומת ליבי. והייתי מתעלמת כאילו בלי כוונה... סתם בשביל להגביר לו את הצורך לרצות אותי יותר...

כל הזמן הזה לא נגעתי בו, אפילו לא לחיצת יד. מכמה סיבות:

1. זה אסור על פי תקנות השילוב הראוי (בטח בין חיילים לסגל מקצועי). 

2. זה הגביר מאוד את הריגוש.

ערב לפני שהוא עזב, ראיתי אותו מחכה במסדר, הוא אחרון בתור. עמדתי מאחוריו והחזקתי לו את היד לדקה ארוכה. הוא לא הסתובב, אבל אני בטוחה שהוא ידע שזו אני.

אחרי שהוא עזב ליחידה אחרת, וכמובן נשארנו בקשר, היה לי צורך לסיים את מה שהתחלתי....

הזמנתי אותו אלי יום אחד, הביתה. קניתי קאווה ובירות. שתינו כאילו לא ראינו מעולם אלכוהול. ואז התחלנו לשחק אמת או חובה. שפכנו הכל, דיברנו על הכל. אני לא יודעת למה סיפרתי לו שנפרדתי מהחבר.. למרות שזה לא היה נכון.

ואז לרגע אחד... הוא הסתכל עלי עם העיניים המדהימות שלו והדביק אותי לרצפה. הנשיקה הייתה נשיקה כל כך מרגיעה, ממש משחררת. ידעתי שזה ייגמר כמו שאני רוצה..... אחרי לילה מענג סיכמנו שנישאר ידידים. אבל יש זכרונות שהוא לא יכול לקחת ממני.

לפני שנה. חמישי, 8 במרץ 2018, בשעה 01:37

אחרי שנרשמתי לתואר (והתחלתי), הגיע הזמן להתחיל לעשות את מה שצריך בכל תואר- לפתור את עניין האנגלית.

מאחר והחלטתי ללכת על מסלול אחר ממה שרוב האוכלוסיה עושה, אני צריכה לעשות מבחן אנגלית שלא קשור לפסיכומטרי.

לא אמורה להיות בעיה, אבל לא אומר שלא צריך הכנה מראש.

בן הזוג שלי הציע לי לנסות לקרוא ספרים באנגלית, שזו אחלה אופציה ומלא זמן לא יצא לי, תכלס...

הרפרטואר בחנויות ספרים תמיד מביך ומעלה גיחוך, אז נרשמתי לאתר באינטרנט.

למרבה ההפתעה, בין הספרים הראשונים שהופיעו הוא "חמישם גוונים של אפור".

לא התלהבתי מהרעיון של לקרוא ספר דביק ורדוד אבל הופתעתי לגלות שהרמה שלו לא ראה בכלל (מבחינת בחירת הביטויים ורמת השפה- לא מבחינת התוכן, כמובן). הסופרת בחרה להשתמש במילים ממשלב גבוה, וכן מילים נרדפות שאף אחד לא ממש משתמש בהן ביום יום.

מקריאה בשלב די התחלתי הבנתי משהו פשוט- הוא מודל נוראי לשולט. זו רמאות של המציאות והציפיה.

מדובר בגבר דומיננטי ושטלתן על פניו, אבל מה יש לו חוץ מכסף, הפרעת אישיות קלה ומגלומניה?

זה הדמות "שמייצגת" ועושה שם לעולם הבדס"מ? למה? כי יש לו חדר שעלה כמה מיליונים?

כמובן, אני מדברת בבחינת תיאוריה, כי לא מדובר, לפי מה שאני יודעת, בדמות קיימת.

הסופרת ניסתה לתת לו נופך של אליל מהמם, על גבול האלוהי. אבל מתי קרה למישהו להיתקל באחד כזה?

איך שלא תהפכו את זה- מדובר בשולט- פוזה בין הגרועים ששמעתי עליהם (ובלי להעליב אף אחד- פה לא חסרים כאלה...)