הוא היה מערכת היחסים הכי ארוכה שלי.
היינו ביחד במשך שנתיים וחצי, בדיוק כשהבנתי שאני חייבת להפסיק להזדיין עם כל העולם ושברגע שיהיה לי גבר אחד נורמלי, הכל יסתדר אצלי.
היכרנו באוניברסיטה העברית בכמה קורסים קצרים ששנינו לקחנו להעשרה. הוא סיקרן אותי אז דיברתי איתו. הוא היה ביישן והיה נראה מאוד רגיש.
הוא עסק בתחביב מאוד מעניין שגרם לי לרצות לבקש שילמד אותי גם. הוא לא היה מוכן לקחת ממני כסף אז פשוט המשכנו להיפגש.
בהמשך הוא סיפר לי שהוא יוצא עם מישהי אבל היה ברור לי שהוא לא מרוצה ממנה ושזה סתם משחק מלוכלך.
ואז התחלתי לקנא ממש.
כמה שבועות לאחר מכן הם נפרדו וניצלתי את ההזדמנות מהר מאוד.
הוא היה המום אבל הוא אמר שהוא לא יכול לומר לי "לא".
אז התחלנו לצאת וזה הלך טוב ונעים. מאוד מכבד אותי.
התנשקנו בדייט החמישי ואמרתי שצריך לחכות עם הסקס.
ומבלי ששמתי לב... נהיה לי חבר.
עשינו הכל ביחד. הצגות, סרטים, מסעדות, טיולים, אפילו טסנו לחו"ל ביחד.
אבל אחרי כמעט שנה... הבנתי שנימפומנית נשארת נימפומנית.
ואם כל כמה שהחזקתי את עצמי חזק חזק, זה היה בלתי נמנע.
אז המזל היה שהמרחק היה משמעותי והוא לא ידע כמה גברים עושים אותי באוטו.
לא הרגשתי טוב עם זה וידעתי שאני צריכה לחתוך. מה גם שהוא היה די מציק, לא זורם, לא קליל, לא ספונטני, אוהב יותר מדי והסקס היה זוועה... אבל הוא היה שרוי באובססיה ופחדתי להיפרד ממנו.
תחילה הצורך להשתחרר ממנו היה על אש קטנה אבל המים התחילו לרתוח ברגע שהשליטה נכנסה בי חזק וידעתי בדיוק מה אני צריכה, אבל הקשר בינינו היה כמו דג זהב שקט שיוצא עם נמרה רעבה.
ויום אחד הגיעה ההזדמנות שלה חיכיתי וחתכתי סופית.
אם חשבתי שהוא חבר כזה מתסכל... לא ידעתי איך הוא יהיה בתור אקס.
זה התחיל מכך שהוא אמר שהוא מאחל לי רק טוב ורוצה בטובתי, לכך שהוא רוצה שנישאר ידידים, למצב שהוא מקלל אותי ומאחל לי למות מבדידות.
ולהלן- מצב של חוסר שליטה.
אני מרחמת עליו אבל לא מספיק בשביל למסור את הנשמה שלי כי אני מרגישה הקלה ענקית.
