כשהייתי בת עשר שאלתי את אבא שלי:"אבא, אני יפה?".
הוא הסתכל עלי בפרצוף של "אלוהים, אני לא באמת יכול לשקר לך" אז הוא רק חייך חיוך מאולץ ואמר "את חיננית".
אף פעם לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד. אין לי נקודת חן מעניין או גומות בלחיים או צבע עיניים מטורף. סתם עוד אחת שהרבה קורה לה מתחת לעיניים.
מישהו אמר לי פעם שזה בדיוק כמו הברווזון המכוער. אולי הייתי ילדה לא יפה במיוחד אבל גדלתי להיות ברבור.
טוב, אני לא יודעת אם אני ברבור, אבל אני בהחלט לא בר (רפאלי).
אז למה כשאומרים יופי אוטומטית קופצת המחשבה על בחורה גבוהה, רזה, עם עיניים כחולות וחזה גדול?
הכל התחיל במיתולוגיה. הפיתוח החדשני של המערב. הערצת ופיתוח הגוף וכו' וכו'.
התכתיבים לא בדיוק השתנו וכשהעולם התחיל לעבוד לפי כסף ופרסום, הבלונד התחיל למכור והרבה.
בעצם, כל מה שהאישה המערבית הממוצעת מתעסקת בו מושתת על יסוד של תכתיבים גבריים.
למה? כי זה פחות או יותר מה שלימדו אותנו.
נעשה סקר לפני זמן מה בארץ בו נשאלו גברים ונשים מה מאפיין כלפי חוץ את האישה המושלמת
רוב הנשים תיארו אותה בתור אישה דקיקה, בלונדינית, סטייל בר רפאלי.
רוב הגברים העדיפו אותה עם כמה קילוגרמים עודפים, ברונטית. יותר אנושית מכריכה של ווג.
אז כנראה שזה לא אתם? אולי זו התפיסה שלנו? ולמה אנחנו עדיין מקשיבות לזה אם מדובר במשהו שנקבע מינימום במאה הקודמת?
והשאלה שאני הכי שואלת את עצמי- האם אבא שלי חושב שאני יפה עכשיו?
