מחשבות של ירח

למה לדברים הטובים יש נטייה להסתיים מאוד מהר ולרעים יש נטייה להימשך עד אין קץ....?

How can I just let you walk away, just let you leave without a trace
When I stand here taking every breath with you, ooh
You're the only one who really knew me at all
How can you just walk away from me, when all I can do is watch you leave
'Cos we've shared the laughter and the pain, and even shared the tears
You're the only one who really knew me at all
So take a look at me now, 'cos there's just an empty space
And there's nothing left here to remind me, just the memory of your face
Take a look at me now, 'cos there's just an empty space
And you coming back to me is against all odds and that's what I've got to
face
I wish I could just make you turn around, turn around and see me cry
There's so much I need to say to you, so many reasons why
You're the only one who really knew me at all
So take a look at me now, 'cos there's just an empty space
And there's nothing left here to remind me, just the memory of your face
Take a look at me now, 'cos there's just an empty space
But to wait for you, well that's all I can do and that's what I've got to
face
Take a good look at me now, 'cos I'll still be standing here
And you coming back to me is against all odds
That's the chance I've got to take, oh, oho
Just take a look at me now

אני רוצה חיבוק...

למה כ"כ קשה לי להגיד לך עד כמה שאני כועסת עלייך? יושבת מול הטלפון ופשוט לא מצליחה לחייג את המספר שלך... אני יודעת שלא התכוונת, שזה פשוט יצא אבל בכל זאת.... למה כ"כ קשה לך להתנצל...? אתה בכלל מודע לכך שאני כועסת? ואם כן אז יש לך מושג שהכעס שלי הוא יותר מסתאם, אלא כעס גדול אמיתי ועמוק...

ואת... את שאמורה להיות החברה שלי אבל במבחן האמון הראשון נכשלת...
ואת אפילו לא יודעת שאני כועסת... אני לא חושבת שתדעי.. אני לא מסוגלת להגיד לך...

אולי אין לי אומץ, אולי אני לא רוצה להיגרר למריבות, אולי אני פשוט יודעת שזה חסר כל סיכוי ואולי סתאם נגמר לי הכוח ובאמת כבר אין יותר על מי לסמוך בעולם... לפעמים אפילו לא על עצמי....

סבא שלי אושפז אתמול.... שוב הפסיק לנשום... יש לו איזשהו זיהום, חום גבוהה, חלש מאוד.... אני מפחדת... מפחדת שהוא כבר איבד תקווה, מפחדת שהוא איבד את הרצון שלו להיאבק במחלה הנוראית הזאת...אני רוצה להגיד לו שיחזיק מעמד, הכל יהיה טוב והוא יחלים! אבל אני יודעת שזה לא נכון... כי מהמחלה הזאת לא יוצאים.... אני יודעת שהוא מבין אותי אבל הוא כלוא בתוך הגוף שלו, אני יודעת שהוא מזהה אותי אבל הוא לא מסוגל להגיד לי בגלל המוח הבוגדני שלו.... אני יודעת שהוא אוהב אותי... ואני כ"כ מפחדת....

ואני כ"כ צריכה אותך עכשיו שתחזיק לי את היד ותגיד לי שהכל יהיה בסדר אפילו שאני יודעת שלא... ואיפה אתה...? אני יודעת איפה אתה לא, וזה כאן איתי....

סבא, אני אוהבת אותך, תחזיק מעמד, כמו שרק אתה יודע... רק עוד קצת...

מדהים איך שמילה אחת קטנה ממישהו יקר לליבך יכולה לרומם את מצב הרוח ולגרום לאדם ללכת כל היום עם חיוך מטופש מרוח על הפרצוף 😄 זאת הרגשה כ"כ כיפית ונעימה.
אבל כמו שהוא יכול לרומם הוא באותה הקלות יכול להוריד... למה יש לאנשים השפעה כ"כ חזקה עלי?? למה אני לא יכולה פשוט להעביר את הכל הלאה בלי להתעמק? למה זה לא מפסיק לכאוב?

הלכתי לרקוד היום, רציתי להיות רק אני והמוזיקה לשכוח מהצרות, לחגוג את סוף הלימודים, פשוט להנות!! אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי מהרהרת בך כל הערב... מקווה שתבוא, אבל לא באת והערב נהרס... ועכשיו...? אני סחוטה מעייפות אבל הראש כ"כ עסוק במחשבות והלב כ"כ כואב ומדמם שאני פשוט לא מצליחה למצוא את פיסת השקט בשביל לישון אז אני כותבת כאן, כי אני יודעת שלא תקרא את זה... ואולי זה מה שיעזור לי לישון...

האם אני שייכת לכאן?
זאת השאלה שהעסיקה, ועדיין מעסיקה, את מוחי בימים טרופים אלו....

מצד אחד אני כן רוצה וצריכה את הבדסמ ומצד שני, אני כ"כ כמהה לוניליות שלי, כ"כ רוצה לחזור לעולם הזה במלואו....
אני מהאנשים שיכולים להסתדר בלי קשר לבדסמ במשך המון זמן אבל אני יודעת שאיפושהו זה כן יהיה חסר לי ובשלב מסויים אני כן ארצה את הבדסמ בחיי, השאלה היא עד כמה אני באמת צריכה ורוצה את זה... אולי אני ונילית קינקית? דבר אחד בטוח על הוניליות שלי אני לא מוותרת! בשום אופן! אני כ"כ מבולבלת ולא יודעת מה לעשות... אני צריכה זמן לסדר לעצמי את המחשבות בראש... הפסקה קטנה... אבל לא יודעת אם אצליח....
דבר ראשון שאני אעשה הוא להוריד את הנשלטת שצמוד אלי... אני כבר לא בטוחה בשום דבר יותר....

איך זה שתמיד כשצריך לדבר אף אחד לא נמצא??

לפחות את המוסיקה עדיין יש לי, היא תמיד כאן, מתאימה את עצמה למצב רוח שלי...

כולם ישנים ואני כאן עם המחשבות שלי לא מצליחה להירדם... וכ"כ צריכה לדבר, וכולם ישנים...

הודיעו לי היום שסבא שלי הפסיק לנשום.... שלרגע קטן הוא לא זז לא הגיב פשוט עצם את העיניים והפסיק לנשום...
צעקו לו, הזיזו אותו, בכו לו, עשו הכל ואז כאילו כלום לא קרה הוא פתח את העיניים וחזר לנשום... הוא שוב עבר אירוע....

סבא שלי חולה מאוד, כבר המון שנים, ובמהלך השנים האלו אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שחשבנו שזהו... נגמר... ובסוף הוא תמיד הפתיע אותנו, הוא לוחם, הוא רוצה לחיות, הוא רוצה להיות איתנו עוד קצת ועוד קצת.
אבל משהו כמו היום מעולם לא קרה.... אולי זה הסוף...?

לא משנה כמה פעמים אתה מכין את עצמך, אומר לעצמך שצריך להתגבר, שהכי חשוב הזכרונות והעיקר שאתה יכול להיפרד ממנו, לא כולם זוכים לכך, שהוא חי חיים מלאים, שהיו לו ילדים שהוא זכה לראות מתחתנים, יש לו נכדים שהוא זכה לראות גדלים...
לא משנה כמה אתה מוכן נפשית ובטוח במיליון אחוזים שאתה תשמור על קור רוח כשזה חס וחלילה יקרה (אנחנו בני תמותה, זה יקרה....), כשזה באמת קורה אתה מתמוטט, מתנפץ לרסיסים, נשבר מבפנים נשבר מבחוץ, חושב על כל הדברים שלא אמרת לו, שהוא לא אמר לך, שלא עשיתם ביחד, חושב על כל האהבה שיש לך אליו, ולמרות שהוא עדיין כאן אני כבר מתגעגעת....

אני האמת לא הכנתי את עצמי, בשביל מה? זה בכל זאת לא עוזר...
ואני כבר איבדתי אנשים בחיים.
אז הכחשתי, הדחקתי, ועכשיו....? אני יושבת כותבת וזולגות לי דמעות, ורוצה לדבר ולא יכולה, הוא לא יבין אותי, רוב הסיכויים שהוא בכלל לא זוכר אותי...

אז אני אומר זאת כאן, ואומר גם לו בתקווה שהוא לא ישכח זאת...
סבא, אני אוהבת אותך, בכל ליבי ונשמתי, את החיים שלי אני חייבת לך ולסבתא שתזכו לחיים ארוכים
אני כ"כ אוהבת וכ"כ מתגעגעת, התמונה שלך אצלי בחדר, סבא בבקשה תשאר עוד קצת, כמו שרק אתה יודע... רק עוד קצת....

מי האדיוט שאמר יהיה טוב?
אני חושבת שהוא ומרפי חברים טובים... מרפי... עוד אחד עם החוקים ה@#$ (תמלאו כרצונכם 😄 ) שלו... כל פעם שאומרים יהיה טוב, או לא יכול להיות יותר גרוע, המצב תמיד מדרדר!!! (ככה כותבים...?)

בקיצור על מנת לסיים את הבלוג הזה בנימה אופטימית אומר מה שמישהי חכמה ומקסימה אמרה לי לא מזמן "יהיה דבש" (כל קרדיטים למיניהם הולכים לסקסי רד)