מחשבות ורגעי מנוחה.

אני בן אדם שרוצה שיהיה טוב..

רוצה לדעת..

אבל יש את השאלות הבנאליות שאני תמיד מפחד שיהרסו הכל..

יקחו את כל מה שקורה ויזרקו לפח..

כולם מכירים את השאלות הבנאליות האלה: 

איך הגעת לעולם השליטה? 

למה דווקא העבודה שאת עושה? 

למה מתחברת יותר? למה פחות? 

מה את מגדירה גבולות?

כמה זמן כבר? 

תחביבים? 

איך מעבירה את הזמן הפנוי? 

עוד שלל שאלות בנאליות.. 

שאלות כאלה שאין להם זמן טוב... 

שאלות שיגרמו לי להכיר אותך לעומק,

להכיר את הנפש והמוח שמתחבא בתוך הגוף.. 

שאלות שאני מפחד שיהרסו הכל.. 

אני רוצה שתהיה פה.

אני רוצה להפסיק לחלום על מה יכול להיות.

אני רוצה שתהיה לידי.

אני רוצה לעטוף את צווארך עם ידיי.

אני רוצה לשוטט על גופך.

אני רוצה אותך.

אני רוצה לא להצטרך לדמיין אותך מתעוררת בבוקר מחדירה שלי פנימה.

אני רוצה לשמוע אותך נאנחת ונהנית. לא רק לדמיין את זה.

אני רוצה אותך,פה, לידי, שלי! 

תחושה קשה...

התחושה שיש מישהי שאכפת לך ממנה, 

מישהי שאתה רוצה.

מישהי בבעיה,

מישהי שטוענת שהיא מסוכנת.

והתחושה הקשה היא שאין לי איך לעזור.

אין לי איך לתמוך מעבר להודעות וכו'

אין לי איך לתפוס לה את היד ולהחזיק אותה קרוב אלי.

אין לי איך ללטף לה את השיער ולהרגיע אותה.

אין לי איך להגיד לה שהכל ישתפר.

וזה תחושה קשה...

כל כך בא לי,

בא לי לקחת אותך.

בא לי לטפל בך.

בא לי לזיין אותך.

בא לי שתהיה שלי.

אבל בינתיים רק בחלומות ובטיזינג. רק במסרים סמויים.

תקופה של מבחנים ולחץ,

אבל מבחינתי. לעזוב הכל ולהפוך אותך לשלי ❤️

לעזוב הכל ולתפוס לך את הצוואר.

לעזוב הכל ולהפליק לך בטוסיק.

פשוט להפוך אותך לשלי. 

אנחנו כבר כמה ימים מדברים,

צוחקים,

לבבות וקריצות נשלחות,

בדיחות וטיזינג על שליטה,

לשנינו ברור מה רוצים אחד מהשני.

לשנינו ברור מה אנחנו חולמים עליו.

היא יודעת שאני רוצה אותה. 

היא יודעת שאני רוצה שתהיה שלי. 

היא יודעת שאני רוצה לדאוג לה ולהגשים את כל הפנטזיות שלה. 

אבל, להגיד בקול רם? לא ולא..

יש מסרים סמוים בכל בלוג, בכל משפט. משפטים עוקצניים שאיך שרואים כותבים לשני על זה.

מסרים כאלה סמויים, שפשוט צריכים להיאמר.

אין לי מושג איך היא תגיב אבל לא היה לי תגובה טובה יותר למסר הסמוי שלה. 

כמו תמיד כשהמים זורמים על הגוף, החלומות מתחילים לעלות.

שנינו מתכרבלים על הספה, רואים את הסדרה האהובה עלינו. שנינו ערומים אבל את, עם הקולר האהוב עלייך. הרצועה מחוברת ואני איתה ביד. הפלאג שלך עמוק בתוכך, והשלט שלו? אצלי ביד..

פעם בכמה זמן הוא קופץ לחיים. גורם לך לקפוץ בהפתעה ואחרי כמה שניות לגנוח...

את כל פעם מנסה לעלות עלי, להרגיש אותי בתוכך במקום הפלאג. להרגיש אותי ממלא אותך. אבל לא...

כל פעם מקבלת מכה, פעם אחת על החזה, פעם אחת בין הרגליים.

הפרק ממשיך והעינוי נמשך.

את מסתובבת אלי במבט מתחנן. בבקשה... אני צריכה אותך.

אני מתקרב ונותן לך נשיקה, ברגע שהשפתיים נפגשות את פותחת את פיך ונותנת ללשון שלי להיכנס.

שניה אח"כ את מנסה שוב לעלות. גם הפעם זה לא הצליח. אבל הפעם זה לא מכה אחת.

אני מתיישב ומושך את הרצועה, גורר אותך לרצפה.

שולף את הפלוגר שהכנתי מבעוד מועד( מכיר את הכלבה שלי).  ומתחיל להכות את הישבן החמוד שלך. שוב, ושוב, עד שכולו אדום ואת צועקת מכאב.

" אני מתנצלת!!" את זועקת לי.

אני לא אומר כלום ורק מחדיר את עצמי אליך, בדחיפה אחת עד הסוף.

הפה שלך נפתח וגניחה חזקה בורחת החוצה.

המים בשלב הזה נהיו קרים כי שכחתי להדליק דוד... אצטרך לחזור לחלום בהמשך 

המוח שלי לוקח אותי לפינות רחוקות.

אני אמור ללמוד, להתכונן למבחן..

המוח חושב על הארוחה הבאה,

המוח חושב על השעות שינה שחסר, 

המוח חושב על מתי תגיע ההודעה הבאה,

המוח חושב על איך אני שמור אצלך בטלפון,

המוח חושב על הכל... חוץ מלימודים

בצבא מלמדים להתעסק עם נשק ולתפעל מעצורים.

בנהיגה אתה לומד לעצור בתמרורים, רמזורים, מעברי חציה וכו'

באוניברסיטה אתה לומד לעצור בין שיעורים.

הגוף אומר לך לעצור לאכול.

מה משותף לכל אלה? אומרים לך, קובעים לך.

ותכלס העצירה הכי חשובה זה עניין של החלטה.

החלטה לעצור רגע את היום ולעשות משהו שעושה לך טוב,

לאונן,

לצלם,

לכתוב סיפור אירוטי,

סתם להתכרבל על הספה.

ההחלטה החשובה שאומרת "אני רץ כל הזמן אחרי הדברים, עבודה, לימודים וכו' הגיע הזמן לעצור לרגע"

תמצאו את העצירה שלכם, תנוחו ותמלאו מצבים חברים וחברות ❤️❤️

עוצם את העיניים בבוקר, מדמיין אותך קמה, מגישה לי קפה למיטה.

תוך כדי שאני שותה קפה את מתגנבת מתחת לשמיכה, מגיעה לאיברי הקשה ומתחילה ללקק ולמצוץ. בעיקר... לפנק אותי. ממשיכה עוד ועוד עד שלבסוף אני מתפוצץ בתוך פיך, ואת? נהנית מכל רגע וקמצוץ. 

פותח את העיניים וחוזר למציאות.. נכון יום הולדת אבל תכלס זה עוד יום רגיל..

בבוקר קשה לקום אבל חייב ללמוד ולפתור איזה מבחן בית.

קצת ברכות פה 

בצהריים נוסע לעבודה שנמשכת עד הלילה.

טיפה ברכות פה 

בלילה בילוי עם חברים מהעבודה, מגניב וזה אבל, תכלס בילוי רגיל שלנו.

כבר תכלס אין ברכות פה. 

אני לא מצפה לשינוי עולמי. אני לא מצפה שכל אחד מאנשי הקשר שלי יתקשר ויאחל מזל טוב.

סתם בא לי להרגיש מיוחד. בא לי לחגוג כמו שצריך. בא לי לא להיות לבד....

כי היום, פשוט עוד יום רגיל למדי... 

מאז שאני מכיר את עצמי אני עוזר, תומך, מעודד.

לפעמים יש את הימים, השיחות. 

שאין לי איך.

אין לי איך לעודד.

אין לי איך לעזור.

והנפש נקרעת מזה.

הנפש רוצה לעזור, לשמח, שהכל יהיה יותר טוב.

הנפש לא מסוגלת לראות את הכאב,את הבדידות.

אבל לפעמים. אין איך לעזור.