מחשבות ורגעי מנוחה.

המים זורמים על הגוף, המוח מפוצל.

חלק אחד חושב על המילים הכתובות,

חלק שני על המעשים שלא...

העיניים נעצמות, הידיים משוטטות.

מדמיין את הרגע שמתקלחים, מסבנים אחד את השני, מנקים ביסודיות

ואת, דואגת לנקות גם את האיבר, אותו אחד שאת משתוקקת להרגיש, לחוש.

לוקחת את כולו לפיך ודואגת לוודא שהוא נקי.

מנקה אותו עד שהוא מתפוצץ עליך, מלכלך אותך מחדש כמו שאת כל כך משתוקקת.

והידיים עוזבות, והעיניים נפתחות וחוזרות למציאות של הבדידות.

וברגעים כאלה, כשהמוח נקי הוא נודד ישר למחשבות אחרות.

האם צורת הכתיבה היא רמיזה? האם היא רוצה שאמשיך לנסות? האם זה כבר יהיה הטרדה?

לי אין את התשובה, ובינתיים אלך להתרווח על הספה, להרגיש את המזג מלטף את הגוף, והמוח....

ימשיך לחשוב.

אני לומד המון על תרבויות,התפתחות מסורות ודתות,התפתחות כלים ומערכת אמונות.

תוך כדי שהמים זורמים על הגוף. המוח נודד למחשבות.

מי היה האדם ה"בדס"מי" הראשון? מי זה שהחליט שזה מה שהוא מתחבר אליו?

מי הראשון שהפריד בין ונילי לכל השאר?

מי הראשון שהבין שהוא נמשך לאותו מין?

מי הראשון שראה קולר/שוט /פלוגר ואמר... אני אשתמש בזה על בן/בת הזוג שלי.

יכול להיות שיש תשובות ויכול להיות שלא, סתם הגיגים במקלחת. 

אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, אין כמו להיכנס למקלחת.

לעצום את העיניים ולהרגיש את המים החמים זורמים על הגוף.

המוח מתנקה מכל מחשבה, רק מתרכז במגע.

במים שרצים על כל פינה בגוף.

הסבון שלאט לאט עוטף את כל הגוף.

אחרי כל זה המים שדוחפים את הסבון למטה ולמטה, בין הרגליים ועד הרצפה.

הידיים שמעבירות את הסבון על כל חלקי הגוף ומתרכזות גם הן בין הרגליים.

המים שבסוף מנקים ומטהרים את הגוף והנפש.

נשבע שלפעמים מקלחת זה יותר חושני ומרגש מסקס.

אולי הגיע הזמן לשחרר?

אולי הגיע הזמן לשחרר מההמתנה.. ההמתנה להודעה.

ההמתנה לתשובה.

ההמתנה לך..

אולי הגיע הזמן לשחרר ולעבור הלאה.

אבל קשה..

השיחה הייתה מדהימה.

את היית מדהימה.

אולי בעצם סתם עסוקה?

או שאני שוב הרסתי לעצמי משהו טוב..

מי יודע? אולי הגיע הזמן לשחרר... 

כבר זמן ממושך אני חוזר על עקבותיי.

קורא כל הודעה.

כל מילה.

כל הקשר.

כל דבר שיכול להתפרש.

חוזר על עקבותי רק כדי להבין איפה טעיתי.

להבין איפה גרמתי לך להתרחק.

חוזר על עקבותי רק כדי להבין את השינוי החד.

חוזר על עקבותי בלחץ וללא תשובה... 

תכף היום הולדת,

והמחשבות עולות על השנים האחרונות.

דברים שעשיתי טוב

דברים שעשיתי רע.

בחירות שלי.

וכל פעם עולות השיחות שהתחילו טובות ואז הגיעו למראה.

"לא הטעם שלי"

"אולי אם היה פחות שיער"

כמה אני צריך לשנות את עצמי? אולי בעצם הבעיה היא אני? אולי המראה שלי באמת לא טוב?

ואז נוצרת המלחמה. המלחמה בין המוח ללב. הלב רוצה לשנות ולהתאים את עצמו כדי לא להיות לבד. המוח אומר שמישהו מישהי תקבל, אותי כמו שאני.

אולי זה אני שמעכב את זה. אולי הבעיה אצלי. 

אני רואה את החיים כדלתות מסתובבות. 

אפשר לרדת בכל רגע נתון. מי יודע אם זה הירידה הנכונה?

אני יכול לנסות לדבר עם הבחורה הזו ואני יכול לא. 

אני יכול ללכת ללמוד את זה ואני יכול לא.

אני יכול לבחור ככה לעומת דבר אחר.

אני יכול לבחור להישאר בעבודה או לעזוב.

אני יכול לנסות שוב עם הבחורה ולחשוף את עצמי או שלא.

לעולם לא נדע מה הבחירה הנכונה, יכול להיות שנבחר משהו והדבר הכי מדהים יקרה ויכול להיות שנפספס אותו.

הדלתות המסתובבות שלנו תמיד מסתובבות ולצערי הן נהיות פחות ופחות ברורות. 

בימים אלה,

של עומס פיזי ונפשי,

של מלחמת התשה בין הגוף שלי לעולם.

אני נזכר בביטוי "לא טוב היות האדם לבדו".

וזה כל כך נכון, במיוחד לתקופה כזו!

מקווה שכל אחד ימצא את האדם שלו או שלה שיהיה שם לרגעים קשים ופחות נעימים ולא רק לרגעי האושר. מגיע לכל אחד מאיתנו מישהו/מישהי כאלה. 

אחרי המשמרת הארוכה של היום ופעלולי אקרובטיקה באוויר הגוף אומר שנמאס לו.

בקושי מצליח לצאת מהמיטה, פשוט מותש.

הגב גמור ותפוס, הידיים לא עובדות, הרגליים לא מוכנות להחזיק את העומס של הגוף.

בתוך כל זה גם הנפש מצרטפת למסיבה.

הנפש שמותשת מכל העבודה הלימודים והעומס הנפשי וריגשי.

הנפש שאומרת די, כמה אפשר?

והמנוחה לא מגיעה בקרוב... 

אחרי יום מפרך של 16 שעות עבודה.

שבה ישבתי גג חמש דקות.

אכלתי שניצל תוך חצי דקה.

לקוחות מעצבנים. 

אחרי כל זה, יש נסיעה הביתה.

נוסע על האופניים, סוף סוף בשקט. סוף סוף אין מישהו שצריך אותי, משהו לעשות, בעיה לפתור.

הבעיה זה שהשדים והמחשבות עולים כשיש שקט.

ואין לאן לברוח.