היום בא לי לדבר קצת על אהבה. זאת שבאורך פרדוקסאלי גדלה ככל שנוגסים בה. זאת שהיא הבסיס מבחינתי לכל תשוקה מנטלית או 9יזית באשר היא. זאת היחידה שמצליחה להוציא ממני דברים שמצליחים להפתיע גם אותי, זאת שגורמת להפרשת הורמוני הדאגה והגעגוע , זאת שאתה מרגיש אותה הכי חזק כשהיא איננה.
אחד המיתוסים הנפוצים הוא שקשר של שליטה לא יכול (או צריך) לכלול רגשות ואהבה, או וריאציה אחרת של אותו הדבר, שולט שאוהב את הנשלטת שלו הוא לא שולט טוב כי הוא צריך להיות קצת רע אליה ואם הוא אוהב אותה זה לא משהו שהוא יכול לעשות.
לא רק שאני לא מסכים עם המיתוסים האלה אני חושב בדיוק ההפך. אני חושב שבלי אהבה אין באמת שליטה. כתבתי כבר שהנשלטת היא המרכז בקשר של שליטה ושולט צריך לעשות הכל כדי לקחת אותה למקום הכי טוב שהיא יכולה להיות בו. איך אפשר לעשות את זה בלי לאהוב.
בקשר של שליטה טוטאלית , 24/7 שאתה כשולט מחליט מה הנשלטת שלך תלבש , תאכל, תתגלח , כמה כסף היא תוציא (ועל מה) , מתי היא תאונן (ומתי לא), מתי תסתפר (ואיך) , מתי תהיה כואבת, קשורה , חסרת אונים ועוד הרבה החלטות אחרות, איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי לאהוב.
הזכרתי בעבר שאני לא מזיין אחרות אלה במצב שהנשלטת שלי קשורה בצד חסרת אונים ורואה. רק אז אני מתגרה. במיוחד כשאני מרגיש את הקינאה. ומה זאת קינאה אם לא אהבה. אהבה שאתה מרגיש ששורפת לה את הלב כשהיא רואה אותך מסשן אחרת.
ויש את הכאב. ואני לא מדבר על סתם לשחק עם השוט עם מצטרפת או במסיבה עם מישהי שרוצה לחוות הצלפות לראשונה. אני מדבר על כאב אחר, כזה שמשחרר את הדמעות ושמשאיר סימנים כתומים שהופכים לסגולים ואחר כך לשחורים למי שזקוקה לזה כמו אויר לנשימה. איך אפשר להכאיב כך בלי לאהוב?
אני זוכר כשבחרתי את הכינוי שלי, דום ארוס, חשבתי מהי שליטה עבורי ומה מניע אותי בתוך עולם השליטה. אני ממש זוכר שהמילה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה אהבה. ומפה כבר הדרך הייתה קצרה לבחירה בארוס אל האהבה והתשוקה במיתולוגיה היוונית.
מבחינתי, בלי אהבה אין שליטה. אני לא יודע לשלוט בדרך אחרת.
האהבה שלי היא הכי טוטאלית שיש - היא מתחילה ולעולם לא נגמרת.
