היום חזרתי עם הילדים הביתה ובדרך פתאום ראינו בחורה בשנות ה60 אני מעריך לחייה עומדת ומחפשת בפח זבל.
אני והילדים ראינו את זה יחד וזה התפוצץ לנו בבת אחת בפנים. מיד עצרתי את הרכב הוציתי שטר מהארנק וביקשתי מהבת שלי לרוץ לתת לבחורה.
הבת שלי ירדה מהרכב והלכה אליה. הבחורה הייתה בשוק ולא ידעה מה לעשות. הבת שלי ניסתה להסביר לה שזה בסדר ושזה בשבילה אבל הבחורה ממש קפאה במקום. אז הבת שלי ניגשה אליה ודחפה לה את השטר ליד, אמרה לה משהו באוזן וחזרה.
איך שהבת שלי נכנסה לרכב היא מיד אמרה לי שזה הדבר הכי חשוב בחיים. לא לימודים, לא הצלחה, ואפילו לא הכסף. מה שחשוב זה להיות בן אדם. ושהיא הכי גאה בעולם שאני אבא שלה.
בשלב הזה כבר הכל הציף אותי ולא הצלחתי להחזיק יותר והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן. כל התקופה המסריחה הזאת צפה לי בבת אחת.
לאיזה מצבים אנשים מגיעים. בגלל הקורונה. בגלל החיים. עצוב. ממש עצוב.
אני מקווה שכל מי שיכול לעזור עוזר כי זאת תקופה שאנשים צריכים עזרה. עזרה מכל סוג. כספית ,נפשית או כל עזרה אחרת. וכל מי שאלוהים לא שם אותו בצד של הלקבל צריך להגיד תודה ולתת כל מה שהוא יכול.
כי לתת זה הלקבל החדש.
