לפני שנה וחצי בערך הוא הגיח לאויר העולם, חיש מהר למד לו לזחול , אחר כך ללכת ואיך שאתחיל לעמוד על דעתו קפץ על כתפיי ומאז בושש לרדת.
הקוף....
לא ,אני לא מתלונן ואני יודע שרוב בני התמותה היו מוותרים על אצבע, אוזן או איברים אחרים (גם כאלה שיש לנו אחד מהם) כדי שיהיה להם כזה קוף.
גם אני מודה לאל שעשה עמי חסד כזה אבל לא כל הנוצץ זהב הוא או שיש הקוראים לזה צרות של עשירים.
פתאום אינך יודע עם חבריך אמיתיים הם או שהם חברים של הקוף.
וכל הבחורות שמפילות עצמן לרגלייך הרי זה ברור (ולפעמים גם פטתי) שהן עושות זאת בגלל הקוף.
ופתאום אנשים מהצבא או אפילו מהתיכון מתקשרים ושואלים מה נשמע כאילו שבאמת אכפת להם אחרי שלושים שנה.
ושלא נדבר על כל אירוע שאתה בא ואז כולם פתאום נגשים ונותנים לך כבוד של מלכים. אך זה דיי ברור שהכבוד לא לי הוא אלה לקוף.
אה, ויש את העניין הזה שפתאום כל דבר שאתה אומר נהיה הדבר הכי חכם בעולם , ממש דברי אלוהים חיים כי מי שיש לו קוף על הכתפיים הוא החכם באדם ואין אפשרות שהוא טועה.
פתאום נכנסתי לתפקיד של פותר הבעיות הרשמי של כולם כי הרי ברור שאין בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת הקוף. מה גם שכולם מצפים ממך לפתור להם את כל הבעיות כי הרי יש לך קוף.
נכון עבדתי קשה, הקזתי דם, הקרבתי המון וללא ספק לא זכיתי בקוף מין ההפקר. יש שיגידו שהרווחתי אותו ביושר ועל כן מגיע לי להנות ממנו כמו שכל אחד היה יכול להנות מקופיקו חביב על הכתפיים.
אבל הקוף גם לקח ממני חלק.
הקוף לקח ממני איזשהי תמימות והחליפה בחשדנות בין אם בצדק או לא אבל הפכתי למישהו אחר.
ויש רק מקום אחד שהקוף לא הצליח להכנס עליו וזה לפה. לכלוב.
פה אני עדיין אני. מאה אחוז אני והמילים שלי. בלי הנחות לחברי מועדון ובלי שאני צריך לחשוד שמישהו רוצה ממני משהו בגלל הקוף. פה אני אני כמו שהייתי פעם, זך, טהור , נקי
לכן הכלובי הוא הרבה יותר ממקום שבו אני יכול לספר על הפנטזיות שלי. בשבילי זה המקום היחיד שאני יכול להיות באמת אני.
אני בלי קוף על הכתפיים.
