אני יודע שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, הכל מהיר. מרוץ אינסופי אחרי סיפוקים מידיים.
אתמול היא ענתה להודעה הראשונה שלך והיום אתה כבר מצפה לערוך הכירות ראשונית עם החצוצרות שלה.
ראבק, אני כל כך לא שם. תקראו לי דינוזאור (ואני אקרע לכם את התחת 😉 אבל מה כייף בזה?
הרי כמות הזמן שיקח לך לשכוח אותה הוא ככמות הזמן שלקח לזין שלך לירוק (כמו אלפקה בנגב) את עצמו לדעת מהרגע שנכנסתם לצימר זול שמצאת בארבע דקות באנטרנט ומחר בבוקר בכלל לא תזכור איך קוראים לה (ולא רק בגלל שאתה נוהג לקרוא להן כלבה).
מה כייף בזה? זה באמת מרגש? זה לא כמו לראות את אותו סרט (שהוא לא סרט קאלט/בורקס) בפעם ה700? לא מצליח להבין את זה.
כל הכייף זה למשוך את זה , לשחק את משחק המוחות להכיר אותה לאט לאט,
כל יום להכיר ולחשוף צד אחר, לילמוד וללמד מה מרגש אותך ואותה ,
להבין גם מה עושה טוב יותר וטוב פחות לך ולה.
כל הכייף זה לבשל את זה לאט על אש קטנה , ללמד אותה דחיית סיפוקים לתת לה לרצות ,להשתוקק.
כל הכייף זה לגרום לה לעשות את מה שאתה רוצה ולהרגיש טוב עם זה.
כל הכייף זה לגרום לה לרצות לשרת אותך.
כל הכייף זה לגרום לה להיות הכי למטה שאפשר ולהנות מזה.
כל הכייף זה לבסס לאט לאט את השליטה שלך.
כל הכייף זה לאתגר את הגבולות שלכם.
כל הכייף זה לגרום לה לעשות דברים שלא חלמה לעשות בעבר.
כל הכייף זה להביא אותה למקומות שהיא לא האמינה שהיא יכולה להיות בהן, שדרך השליטה שלך אתה מרגיש שאתה מעצים אותה.
ולכל זה לא מגיעים אחרי שהזין שלך נכנס ויוצא ממנה יותר מהר מהזמן שיקח לך לשלוח הודעה לעוד חמש נשלטות אחרות ולספר להן למה אתה הוא השולט האולטימטיבי ושכל מה שהיה להן עד היום זה בדיחה והנה עכשיו סוף סוף התמזל מזלן להכיר את האחד (שחושב שהוא) היחיד.
כל הכייף זה לרוץ את המרתון , להתקדם כל פעם את העוד צעד ולהנות מכל התקדמות.
כל הכייף זה לחוות את כל אותם רגעים קטנים שהופכים את הדבר האחד הגדול למשהו אחר , מרגש חזק ועוצמתי ולא לעוד חוויה חסרת משמעות שתשכח
ותזכרו שמה שבא בקלות הולך בקלות ...