אנחנו זמניים בעולם הזה. הדבר היחידי שבטוח זה המוות ( ומיסים ;-).
האהבה שלנו , גם היא זמנית, היום אנחנו מרגישים שאנחנו אוהבים עד השמיים ומחר זה פשוט עובר מבלי שבאמת אנחנו שולטים בזה.
אני לא בן אדם פסימי אך רואה אני את המציאות ניחוחה ויש דברים שלא קל להודות בהם אבל הרבה יותר קל (ומשחרר) שמכירים בהם.
בעבר, שהייתי מונוגמי, חשבתי שבאמת אפשר לאהוב אחת (ורק אחת). הייתי (או אולי רציתי להיות) נאיבי. רציתי להאמין שזה נכון מה שמספרים לנו באגדות של ה"באושר ועושר עד עצם היום הזה" אבל החיים ( והלב ) למדו אותי אחרת.
בהתחלה לא היה לי קל לקבל את זה חשתי יסוריי מצפון , חשתי שאני שונה ולאט לאט הבנתי שיש עוד לא מעט כמוני ואולי אפילו כולם כאלה אך נסיבות החיים לא נותנים להם להכיר בזה.
באופן מוזר דווקה שבחרתי בחיים הפוליגמים המשוואות הפכו יותר פשוטות עבורי. פתאום הרגשתי הרבה יותר שלם. והכי מוזר זה שמאז לכל הקשרים שלי יש הרבה יותר עומק ומשמעות ובאופן מפתיע הם מחזיקים הרבה יותר זמן.
ברגע שהבנתי שכל קשר הוא זמני והרגע המגדיר את תחילתו למעשה גם מגדיר את סופו הפכתי לאדם הרבה יותר שלם ומציאותי.
ברגע שירד לי האסימון ש"המוות יפריד בינהם" זה משפט שיכול להשמע טוטאלי להחריד אך הסטטיסטיקה די משתינה עליו בקשת הבנתי שאני לא רוצה לשחק לפי הכללים שהחברה הכתיבה לי,אלה לפי הכללים שלי.
מתוך הבנה שכל קשר הוא זמני אני לא חושב שנכון לתחום אותו לגבולות של שני אנשים . יש משהו בחופש שנותן לכל אחד לבחור בשני כל פעם מחדש , לא כי הוא חייב אלה כי הוא רוצה ובבחירה הזאת יש משהו מאוד עצמתי כי בסוף היום הכל זמני.
