פעם אחת לפני שנים רבות חי לו מלך בהרמון מלא נשים.
יום אחד פגש לו המלך באקראי את בת הנפח והתאהב בה ממבט ראשון.
למרות היותה חסרת נסיון אסף אותה אל הרמונו ובמשך מספר חודשים, יומם וליל לימד אותה את רזיי השליטה.
עולמה של בת הנפח השתנה בין לילה. היא שתתה בצמה כל מילה שחשפה אותה אל עולם קסום שלא הכירה קודם.
אט אט למדה להיות שפחה למופת ולשרת את מלכה/אדונה על כל גחמותיו והמלך מצידו אהב אותה בכל ליבו כי רק הוא היה מסוגל לראות כי בת מלך היא ולא פשוטת עם.
כל אותו הזמן ליצני החצר לא אהבו את בת הנפח וראו בה כמישהי שחדרה למקום לא לה וניסו בדרכים שונות ומשונות ללחוש על אוזנה שקרים ומעשיות ולשכנע אותה כי מקומה לא שם. היו אף שהגדילו לעשות והציעו לבת הנפח לפרוס את חסותם עליה בטענות שונות ומשונות , כמובן מתוך רצון "אמיתי" להיטיב עימה.
יום אחד אחד הליצינים חדי הלשון הצליח לשכנע את בת הנפח כי עליה לעשות מעשה ולחזור לעולמה וכי מקומה לו בהרמון וזו הלכה שבי אחרי חצי הרעל שירה לכיוונה.
השמועה כי בת המלך סרחה הגיעה לאוזניו של המלך. ולאחר שבדק את הדברים לעומקם הבין המלך שבאמונו היא בגדה.
חמתו של המלך עלתה על גדותיה ולא ידע הוא את נפשו מכעס ואכזבה. כל יועציו מיד הציעו לו לעלותה לגרדם אך המלך אהב אותה מדיי ולא היה מסוגל.
המלך ישב וחשב לעצמו ולבסוף גזר את הגזרה.על בת הנפח להשפיל ולאכאיב לעצמה שלושים ימים ושלושים לילות. כל יום בצורה שונה. רק בסוף אותם שלושים ימים אם תצליח לשכנע את מלכה כי כאב סבל והשפלה היו מנת יומה יהיה המלך מוכן לדון בהמתקת עונשה.
המשך יבוא (או שלא) ...
