בלוג

ערב ירד, א' ואני בדרך לפאב השכונתי אליו אנחנו הולכות מידי פעם. היינו אמורות להיפגש עם ע' שהודיע בדקה ה-90 שיהיה לו בלתי אפשרי להגיע מירושלים.
אי אפשר לקצר את המרחק? תכננו כמה דברים והמאסטר האהוב והיקר ישן, אנחנו עומדות בכניסה ומנסות להחליט אם להיכנס או לא.
נכנסות, בטח נכנסות.
יש משהו בפאבים שכונתיים שהורג אותי. אני כל כך מכורה להם. ההתנהלות האיטית, החברותא עם אנשים שאתה לא מכיר בכלל, האהדה, האמפטיה. מתה על זה.

המעיל על המתלה בכניסה, א' ואני יושבות היא קולה אני בירה. קולה? מה קולה? "קולה, אני צריכה ללמוד."
א', איזו אישה! לומדת בלילה, עובדת ביום, ישנה בין לבין והכל בכזה טוב לב.

פאב שכונתי, כמה רוקרים, באים להגיד שלום, נשיקות, דיבורים, אפילו גנבתי לי סיגריה ונהיה קצת קריר. הדליקו את הוונטה.
מעיל. איפה המעיל?
שיט, ה-מ-ע-י-ל-!
אין מעיל.
אין מפתח לאוטו (כן הוא היה בכיס).
שיט, שיט, שיט!

ישבנו שם בחוסר אונים, ההתעניינות של יושבי המקום נגעה לליבי, במקום אחר היו שמים עלי XXX אבל כאן זה אחרת, פאב שכונתי טיים זון.

דיבורים נוספים ובירורים העלו כי המעיל נלקח בטעות על ידי מישהי אחרת והוא בבית שלה. 3 דקות ואני על מונית בדרך אליה. החלפת מעילים ואני נושמת שוב.

אז מה אני לומר בעצם?
שיש משהו בתל אביב הזו (כן הבלוג הזה הופך להיות קמפיין לעיר תל אביב), שיש בה אנשים טובים, שאם תיפול על הרצפה לא יתנו לך למות וימשיכו הלאה אלא יושיטו לך יד.
לפעמים זה מעיק אבל לרוב זה מחמם.
שירושלים רחוקה מידי.
שמאסטר F הוא האיש הכי מדהים בעולם (טוב לא כתבתי על זה בבלוג אבל מותר להוסיף, כי הוא כזה)
שא' היא אחלה גבר!
שאם נושמים עמוק, הרבה פעמים מוצאים פתרון.

הסיפור המוזר של אתמול היה מאוד מוזר....
נסיעה על הטיילת של תל אביב והמכונית שלידי מצפצפת לי. בד"כ הערסים עם הצפצופים לא זוכים אפילו למבט אבל הפעם משום מה סובבתי את הראש לראות. גברבר נאה, בן טובים בג'יפ חביב החליט ללחוץ על ברקס ולעצור את התנועה.
תפתחי את החלון עשה תנועה עם היד, אני רוצה להגיד לך משהו.
פתחתי.
אני יכול לתת לך את מספר הטלפון שלי שאל בעוד המכוניות שמאחוריו החלו לצפצף בחוסר הסכמה עם העצירה הזו באמצע הכביש.
הסתכלתי עליו ולרגע שתקתי, רציתי להגיד שיש לי בן זוג ומשום מה יצא לי "יש לי מאסטר". הוא לא חשב לרגע וענה אבל אני רוצה להיות העבד שלך!
ענה ושלח אלי פתק עם מספר הטלפון שלו לתוך האוטו.

כמה מוזר!
איזו עיר מוזרה התל אביב הזו.

אני הולכת
ביצוע: אסף ארליך
מילים ולחן: אסף ארליך


יש תקווה ויש גם תאונה
ומישהו שכח לסגור את הברז באמצע הלילה
הוא כמו שפן שסופר זיונים
הוא דורך עכשיו
הוא דופק את כל מי שמפריע
ואין לי סיבה אין לי יומרה
אני רק מנסה לחיות בדרך המהירה
ועם טיפת ניפוח אני גדול עכשיו
אני מלך הפילפול

אהובתי אל תנסי לגעת
הוא דופק את מה שזז מולו כאילו זו עוד דלת
אמרת אני אולי זורמת יותר מידי
כאילו אין מחר אני מזדיינת
ואתה קרוב אליי זורם בעורקיי
אבל לא איכפת לי מי נשאר כשאני הולכת

יש תקווה ויש גם תאונה
אני אולי אגיע למקום שאף אחד בו לא דרך
אני עכשיו צמא
אז אשתה את כל המיצים הענוגים שלך
אני נשבר מכל העננים ששברו עוד טיפה
שהספיקה לי ביום אחר
והיום אני שלך

אהובתי אל תנסי לגעת...


אין הרבה אנשים שכותבים כמו אסף ארליך, אולי אין אנשים בכלל שכותבים כמו אסף ארליך. ישר מהלב, חץ בבטן שהופך אותה וקורע אותה לחלקים.
אני מסוגלת לשמוע את הדיסק שלו שוב ושוב עשרות פעמים וכל פעם לגלות ניואנס חדש, פינה חדשה, משהו שלא שמתי אליו לב קודם לכן, משהו אסף ארליכי כזה.
האומץ להשתמש במילים כל כך מביכות וגסות בצורה כל כך עדינה ורגישה עד כי אתה מרגיש שיש לך פצע פתוח אבל הוא מוגן מסביב בידיים שלך, זה אסף ארליך עבורי.

אז אני מזדיינת כאילו אין מחר!

היום זה היום.

נראה שיש דברים שחומקים מבין האצבעות, אז החלטתי לכתוב. משהו תיעודי. משהו שניתן לשמור.
בעקבות האבל הנורא הזה של היום היום, הלכתי קצת אחורה, ניסיתי למצוא תגובות ישנות לדברים, להיכנס לפרופילים של אנשים ולקרא מה הם כתבו בעבר, מה הם אמרו אחד לשני, מתי התחילו יחסים, מה אני אמרתי, מה כתבתי, מה הם הגיבו.
פתאום הבנתי או אולי בעצם קלטתי שמערכות יחסים שלמות נפרסות כאן על גבי עמודים. חתיכת היסטוריה בין בני אדם. תיעוד.
ככה אנשים לא יעלמו לעולם, גם אם ירצו.
כאן ובאתרים אחרים, ישבתי כל הערב וקראתי וניסיתי להבין, לקרא בין המילים.
ראיתי ונזכרתי בהמון מערכות יחסים, הלכתי אחורה וקדימה ושוב אחורה.
אנחנו גדלים ומשתנים. לתקופות זועמים ולתקופות שקטים.
אסור לדברים לחמוק בין האצבעות, אבל כמה נוכל לתפוס?
אז החלטתי לפתוח בלוג ולכתוב.

היום עצוב. נורא.
הלב שלי עם מאי, עם שמנמונת סקסית, עם גודיס פימייל, עם יקיר ועם כל החברים הטובים של ארוס.
כמה רוך ואהבה, כמה טוב. כל כך עצוב, אבל אני גם שמחה עבורכם שהכרתם את האדם שאתם מתארים, שהיה לכם כל כך טוב בחברתו.
כמה נורא לקרא בפרופיל של מאי את מה שכתבה על עצמה.

מאי אני מקווה שיום אחד זה עוד יהפוך לשלם.

אז ממקום כזה של בלוג וממחבוא של מאחורי המילים אני שולחת המון אהבה אליכם אנשים שבורים שהיום עובר עליכם היום הנורא הזה.