כותבת אותנו

ארבעה חודשים מהפעם האחרונה
חמש שנים מהפעם הראשונה
ובין לבין...

אספנו לנו אינסוף רגעים, חוויות ותחושות.
צעדנו יחד צעד אחר צעד, התקדמנו לקצה ואז לעוד אחד. חשפנו וניחשפנו וגם ניסחפנו וניסינו. השארנו גבולות מאחור, היינו בפנים וגם בחוץ.
התמסרנו יחד למהות הבסיסית שלנו, כל אחד ממקומו שלו.
ראינו חיוכים של עונג, דמעות של כאב וסימנים בשלל צבעים.
הזמן מביא איתו שינויים והשתלבנו גם בתוכם.

ארבעה חודשים והגעגוע אותו געגוע. לתחושה, למתח, לכאב, לעונג המטורף, לפורקן ולרגע שאחרי, כשהנשימה עוד לא סדירה וכבר רוצים עוד.

חמש שנים אחרי ואת מקומי אני זוכרת היטב כמו גם את מקומך.
חמש שנים של שליטה מלאה, התמסרות מוחלטת, שייכות טוטאלית, רגש, תשוקה, אמון.

❤

לאט לאט היא הרגישה שהיא משתחררת מעצמה, מרגישה משוחררת...

ידיה האזוקות מעל ראשה היו שעונות על הקיר. רגליה פשוקות, גופה עירום, שיערה פזור.
הוא ניגן על גופה מנגינות כאב ועונג. צליל הצלפות ידיו מול צליל אנחות תשוקתה, צליל קריאות כאבה מול מילותיו השקטות, המכילות.

גופה קושט באדום בוער ובוהק. לרגעים ארוכים כפות ידיו הכאיבו, לרגעים עינגו והרגיעו. לחייה היו סמוקות, שיערה סתור, ציפורני ידיה ניסו לשרוט את הקיר כשהכאב חלף בגופה.

המנגינות על גופה המשיכו בעוצמה גוברת עד הדמעה הראשונה. כשהיא זלגה, זלגה אחריה השניה והשלישית והמנגינות התחילו להאט את הקצב.

לאט לאט היא הרגישה שהיא משתחררת מעצמה, מרגישה משוחררת לתת את כולה בלי בושה ובלי שליטה ומעצורים.
לשם בדיוק רצה לקחת אותה.

כשסכר הדמעות נפרץ כולו שוחררו ידיה והיא קרסה ישר אל בין זרועותיו, מתנשמת במהירות, אפופת כאב, שחרור ועונג.

רגעים ארוכים ישבה בין זרועותיו המכילות והמחבקות והרגישה בדיוק במקום הנכון לה. מקום בו היא חשופה כולה, מוגנת, מתמסרת ואהובה.

את יכולה לפסוע בשביל ארוך ישר וברור לדעת מהי דרכך ומהו יעדך.
ברגע אחד יתפצל השביל ודרכים חדשות יפתחו בפנייך.
האחת חשוכה תהיה השניה בלתי צפויה והאחרת תמשוך אותך אליה כמעשה כישוף.
אל כל הדרכים האלה יכוונו אותך זוג ידיו. אלה ששמת כולך בתוכן, אלה שהכאיבו אלה שליטפו.
את תלכי בדרך הזו או האחרת בעיניים עצומות הרואות הכל, את תשמעי את הדממה מאחורי מילותיו את תפקירי גופך העורג המצפה למגע,
לרצונו ותשוקתו.
בכל דרך שתבחרי את תמיד תהיי מוגנת ותחת שליטתו.
זו דרכך זו דרכו...

להתחיל למטה מהמקום שלי. להתחיל בתיעוד רגעים ובחיוך גדול שאח"כ ייעלם לטובת קריאות כאב או חנק.
כבר לא מתביישת, פשוט מתרוקנת.
ואז נקשרת ונמוך יותר מאשר על הברכיים מתבוססת בך ובי.
חמימות המים מנקה רק את מה שבחוץ...

הכל נדחק כשהכאב מגיע. בלתי נסבל ואיתו אני מרגישה אותך משתחרר לגמרי, נותן לעצמך להיות בדיוק מי שאתה.
ממלא אותי בך, את גרוני, היד חונקת, אני מתפתלת. מענג ומטריף עד שנדמה לי שכלום לא התרחש רק לפני שניות ובתוך שניות הגניחות הופכות לצעקות. אתה בתוכי בדיוק כמו שאתה רוצה. להרגיש, לשמוע, לגמור.

ספייס מבורך. מה שהודחק בהתחלה עולה לרגע ונדחק בחזרה.

הסט האדום, עדיין רטוב עולה בחזרה על גופי משלים את הסימנים האדומים המעטרים אותי.

זורקת מבט לרצפה רוצה להגיד אבל
...Words, don't come easy to me

לא הרבה זמן אחרי אנחנו כבר רוצים שוב ויותר.
זהו אחד מסודות הקסם שלנו.

חיבוק של געגוע, הבגדים יורדים ואתה רוצה אותי בתנוחה מסויימת. אני בחרתי אחרת. נשכבתי באמצע המיטה, רגליים פשוקות, ידיים מושטות... "בוא"
לראות אותך שם מולי, לרצות אותך, להרגיש אותך. הושטתי יד לגעת בעצמי מולך. להרגיש אותך...

ההחלטה האחרת שלי התבררה כמדוייקת וכמו מוזיקה שמתחילה בשקט וגוברת כך גברנו אנחנו.
ראש שמוטה למטה ואתה עמוק בגרוני מפיק ממני בדיוק את הצלילים האהובים עליך. גם הכאב היה מנת חלקי, וההתנגדות, ההשתוללות, הפראות שגרמו לך לצחוק. הצחוק הזה ממיס אותי, משחרר, מרפה וגורם בו זמנית להשתוללות נוספת.

מנעמי המיטה נגמרו בדרך למקלחת. היו לי כמה שניות להכין עצמי ועל הברכיים מולך הוצפתי במקלחת חמה ממך.

אבל זה לא היה אקורד הסיום.
כשפתחת את המים במקלחת עוד לא ידעתי, גם כשהמים היו עליי עוד לא ידעתי אבל כשהם התחילו להציף את כולי, כשהנשימה נעצרה, כשהפחד עלה אז כבר ידעתי.
שמעתי אותך, שמעתי מים, שמעתי את עצמי.

זו אני שם. במערומיי, חולשותיי, פחדיי. איתך, שלך, בידיך.

אל אותה מיטה בה נשכבתי מחוייכת בהתחלה חזרתי הפעם רטובה, רועדת. עטופה בך שיחררתי מה שהיה עצור בי, בלי מעצורים.
עוד אני מנסה להכיל את הכל מצאתי עצמי מתמכרת ללשונך, לעונג מטורף . אצבעות ידינו שולבו אלו באלו ולדקות ארוכות לא היה קיים כלום רק רעידות פורקן, גניחות ובקשה להרגיש אותך בתוכי.
ושם, מעליי ובתוכי כשגופך מתפרק מהכל, כשההנאה שלך ממלאת אותי ומרוקנת אותך לתוכי
שם, היה אקורד הסיום.

שקט, קרירות של מזגן וידיים נוגעות. גם מכאיבות. וצורך מטורף להרגיש.
בחוץ חם והביל. העשבים השוטים הצהיבו ודוקרים בברכיים כשאני למרגלותיך. אתה נותן לי את כולך, מרימה את הראש, מביטה בך מלמטה... רגע מושלם.

על פי תנועת הרכבות אנחנו מפסיקים וממשיכים.

הגב על מכסה המנוע, שמים כחולים מעליי, מעלינו ואתה בתוכי. משיכה נחושה אחת שלך ואנחנו פנים מול פנים. במילים ברורות אני אומרת לך מי ומה אני ואתה נדחק עמוק יותר. רגע מושלם נוסף.

הקצב גובר, גם העומק. הקושי לא מטריד אותך. עמוק עד הסוף ורק לא לפספס אף טיפה...

באנו לכאן, מתחת לשמים
שניים...

זמן, געגוע, צורך מתפרצים כשהדלת נסגרת.
אני מובלת למקומי, לבסיס המהות שלי. אתה במקומך. האביזרים במקומם. הכאב מלווה את הזמן. גם הריגוש וגם מה שלא ידוע...
שדיי נקשרים, ידיי נאזקות מאחור, פי חסום, עיניי מכוסות, רגליי פשוקות. שניות של עונג...

רעש ברקע ואני מבינה מה עומד לקרות. מחשבות מהירות, תזוזות, יד בטוחה, קול שקט. דקירה אחת וכאב, דקירה נוספת והגבול נחצה, נשבר, איננו עוד.
פטמתי מעוטרת בשני מחטים, היד שלך מדייקת את נחיתת הקיין על גופי, מדייק את הכאב, מסמן, מנציח את הרגע, דורש ממני להביט.

דמעות שחרור ואני מרגישה את הגוף שלך, את כולו וסערה חדשה מתעוררת. עונג משותף ומטורף, שחרור מוחלט של תשוקה בוערת בין גבר לאשה. אין מעצורים, אין מה שיעצור את הלהט הזה. תנוחות, גניחות, גמירות משחררות ועוד אחת שממלאת את כולי.
***
שנים שחולפות, גבולות נעלמים, אמון מלא, התמסרות מוחלטת, רצון לעוד. עוד הרבה, עוד מהכל. ממה שידוע וממה שעוד נגיע אליו.
שנים שחולפות ואני יודעת שוב ושוב שבחרתי נכון וזכיתי לתת עצמי לשליטתך המלאה מאהבה, רצון והתמסרות.

תוצאות הבחירה שלי לא התקבלו באותו הערב. גם לא בערב שאחרי למרות התחושה הטובה בבחירה.
בחירה כמו בחירה, יכולה להיות מוצלחת או שלא. לפעמים הרסנית.
זמן מה אחרי חתמתי את בחירתי.
עם הראש, הגוף, הלב. בדיוק בסדר הזה.

בחרתי בחירה נטולת משחקים. בחרתי בהכל. לתת ולקבל.

בחרתי לחשוף כל פעם יותר, להתפשט ולא מבגדיי, להניח עצמי בידיים אחרות. בחרתי לסמוך ולהאמין.
בחרתי לתת את גופי, את מהותי, את כאביי ותענוגותיי.
בחרתי לצאת מעצמי ולתת את עצמי.
בחרתי בך.
בחרתי בנו.
בחרתי את הבחירה הטובה ביותר שלי ואני בוחרת בה, בך כל פעם מחדש.
בחרתי להיות שלך,
אדוני.

געגוע מקבל מימד חדש בדיוק שם, על הברכיים מולך. עדיין יכולה לשחרר את הגעגוע, לראות,לנשום. אבל צריך לחשוב מהר כי הכאב מגיע בהפתעה ומשנה הכל.
לעזאזל! עובר לי בראש. זה כואב! וזה המשיך לכאוב עוד עד שהוא פסק. רק לזמן קצר.
בזמן הזה הבנתי ששכחתי. את מה שלימדת, מה שלמדתי.
הרי השיעור ההוא, הסשן ההוא חרוט בי היטב. ושכחתי. או אולי פשוט פחדתי להיזכר.

ארבעה חבלים קשרו אותי היטב והכאב שהגיע לי היה חזק יותר מכל צרחה שלא יצאה ממני.
החבלים הותרו ונקשרו מחדש בצד השני. בין עונג שלא הצליח לפרוץ לבין כאב שהותיר את גופי מקושט לזמן רב.
זה היה רק טבעי להרגיש אותך בתוכי, ולהתמסר כולי לעונג שלך.

הראי שמולי, אתה מאחוריי, החיבוק. ומבעד לדמעות מבט אחד הספיק לי.
בדיוק שם, בדיוק כך, בדיוק איתך בוחרת כל פעם מחדש.

הנופים אחרים, גם השבילים אבל הדרך תמיד אותה דרך. הדרך שלך.
היא התחילה עוד לפני שהוסרו הבגדים וכשהם הוסרו התחיל השחרור.

ברגע, משוחררת לשבת פתוחה וחשופה, משוחררת לצחוק, לשיר, לזחול.
ברגע, מחכה שהיד תשתחרר ואוכל שוב לנשום בחופשיות.
בעוד רגע מתבוססת בשחרור של עצמי מתוכי ומנסה להכיל כאב.
שקט משחרר מופר במיליון רעשים בראשי כשאתה משתחרר עליי ומהמקום הזה לוקח את מה ששלך ומשתחרר שוב. עליי.

במסע ארוך השנים השתנו הנופים והשבילים והדרך נותרה תמיד שלך.
סוחפת, מטלטלת גוף ונפש, מטריפה ותמיד משאירה טעם לעוד.
יש דרכים שעושים פעם אחת בחיים עם אדם אחד בלבד.
איתך.