כותבת אותנו

תשוקה חייתית ומתפרצת היתה שם רגעים אחרי שידיים קרות הרגישו גוף חם.
בגדים הוסרו, אביזרים נבחרו, רגעים הונצחו והכאב נחת גם הוא חייתי ופראי.
גם לשקט לא היה מקום ומילים השתחררו כאילו היו עצורות זמן רב בפנים.

כאב ונשימות התחלפו בגניחות של אשה ושפחה כשהתמסרתי לעונג החם והרטוב והענקתי לך את גמירתי בדיוק כפי שהענקתי לך והתמסרתי לך בכל גופי כשחדרת לתוכי שוב ושוב, פראי וחייתי מתמיד ולראות, להרגיש ולשמוע אותך נהנה זו תמצית הנאתי ונתינתי.

מלאה ונוטפת ממך ניסיתי להרגע אבל את שריקת הסיום רק אתה קובע וכך, על ברכיי הודיתי לך על מקלחת חמה שהציפה את גופי.

בחייתיות מתפרצת הרגשתי אותך שלי, בהתמסרות מוחלטת אני תמיד שלך.

חייבת להתפשט עכשיו מרגישה את הצורך זורם בכל וריד בגופי. הבגדים מכבידים עליי השמש מסנוורת אותי רעשי החוץ דוחפים אותי הלאה למקום אליו אני שייכת.

מתפשטת כדי שהוא ילביש אותי בחבלים ואזיקים מסירה את משקפי השמש כדי שיקשור סביב עיניי כיסוי עיניים אטום וחשוך.

מסירה את כל תכשיטיי, הוא תיכף יקשט אותי בפסים בוערים של הנאה וכאב .

משחררת את הסיכה משיערי רק כדי שהוא יוכל לאסוף אותו מחדש ולמשוך בידיו.

משחררת נשימה אחת ארוכה ומשתחררת מעצמי ממה שמוכר לי וממה שהשארתי מאחור.
זה עולמי זה עולמו ואני כולי שלו.

בין מעברים איטיים למהירים, בין קצה לקצה בין עונג לכאב.
מעבר רגוע של געגוע ארוך. לנשום, להרגיש, לראות.
הרוגע מתחיל לסעור. נקישות העקבים ואני על הברכיים מנסה לספוג, לקבל את כולך בדיוק כמו שאתה רוצה.
מבט אחד הצידה והאקט מונצח והמעבר מתחיל להיות חד יותר, כואב יותר.
שולחן, חבלים נכרכים סביבי. בכל סיבוב של החבל מרגישה אותך. המגע מנחם לרגע והכאב מחליף אותו.
עוד מעבר מהיר והכאב חורך, צורב, קורע את תוכי מגיע לקצה ושום תחינה לא עוזרת.

שקט מוחלט, רגעים לא ברורים בין כאן לשם, זימזום ברקע, איסור וספירה וגלים אינסופיים של עונג לוקחים אותי לקצה אחר.

החבלים מותרים, כאב ועונג מציפים ואני עולה מעלה, למקום שאליו נפתחתי. שם מעליך, בעיניים פקוחות, עולה, יורדת, מתכווצת משחררת ונותנת את כולי לך, מקבלת את כולך ובמעבר חד ואחרון אתה לוקח וממלא את מה ומי ששלך.

זמן הוא רעל. או שמתים ממנו או שזורמים איתו...

הוא עבר באיטיות מרגיזה עד שהדלת נפתחת וחיכיתי על הברכיים בעיניים מכוסות.
הוא המשיך לעבור לאט עד הרגע שאצבעותיך נגעו בי. זה היה המגע שלך, הריח המוכר שלך ומכאן הזמן רץ...

לא ראיתי כלום אבל הרגשתי היטב את התחושה בתחתית, את הכאב שפילח את גופי בעוצמה, בחייתיות. הרגשתי היטב את הידיים סוטרות בעוצמה, את הבד שנקרע. גם את המילים הרגשתי כפי ששמעתי.
הרגשתי את החבלים קושרים, משתחררים, את הקושי. הרגשתי את הסימנים בוערים עליי, את הדמעות...
הרגשתי הכל ולא ראיתי דבר וכשראיתי לא יכולתי לראות.
והרגשתי אותך. לוקח מה ששלך. מהאויר לנשימה דרך הגוף והנשמה.
לוקח, חודר, ממלא אותי ואת כולי בך.
הרגשתי את התפרצות העונג שלך, שלי. את השייכות, את הבעלות.
הרגשתי את רעל הזמן מתפוגג ואיננו עוד ואת מקומו תופס המקום שלך בי, שלי בך.
שלנו.

לכל דבר הזמן שלו והחושים מתעוררים לחיים בדיוק ברגע הנכון, בדיוק בכאב הראשון.
משהו עמוק ומנומנם בפנים מתעורר לחיים והכל ברור יותר, צלול יותר, חד וכואב יותר.
זמן רב שאתה אוחז בשוט אבל אחיזתך הפעם היתה שונה. ניגשת ואחזת בו כאילו כף ידך התגעגעה למגעו ומכולך קרן הצורך להשתמש בו. היטבת להשתמש בו כפי שהיטבת להשתמש בידיך.
אוחז בקצה הרצועה שעל צווארי, אוחז באוויר נשימתי, אוחז במהותי.
מהמקום הכי נמוך תמיד תוהה האם אצליח להתרומם. תמיד מצליחה מחדש.
רגעים רודפים רגעים ואני צמודה למראה. הזכוכית קרה על גופי אתה רותח וגועש בתוכי.
זמזום נשמע בין רגליי שמעורר בי תחילה חיוך ואז גלים לא מוכרים של עונג שטרם הכרתי וכמו עם השוט גם כאן אתה אוחז ומוביל לפורקן רטוב ומטורף.
שקט עוטף אותי.
הרבה אחרי עוד ארגיש אותך עליי ובתוכי ורק מחשבה אחת הולמת בראשי
עוד!

זמן שעובר מהר מותיר מעט, מעט מדי
להספיק הרבה, הכל ועוד קצת
לא חבלים, לא אזיקים. בלי שום דבר שיחצוץ
רק מגע ידיים וגוף חם.
להרגיש הכל. לתת לגעגוע לדבר
כף יד נוחתת, מכאיבה, מאדימה
נוגעת, חודרת, לוקחת מה ששלה
להתענג על מגע הגוף החם, המוכר
לטעום, לנשום, להרגיש אותו בתוכי. אותך.
לנוע לאט, להביט, להגיד, להתמלא ממך, לאסוף כל טיפה.
לתת למילים לצאת, לחשוף. לצחוק, להרגע.
לצרוח מכאב ולהרגיש את הכל עוד ימים אחרי.
זמן שעובר מותיר טעם של עוד...

הקרירות היחסית בבקתה העזובה היתה ניגוד מוחלט לחום הלוהט שבחוץ.
מעט הבד שעל גופי הוסר ואותו החליפה רצועה אדומה על צווארי, הקצה שלה בידיך. בדיוק כמו כולי.
התמסרות וכאב שלובים זה בזה. ברגע אחד על הברכיים מולך. מותר לראות ואסור לגעת. להתגבר על הרצון המטורף ולהרגיש את הרצועה מתהדקת. כי אתה מחליט מה ומתי.
אתה ממלא את פי, זולג על גופי יוצר סביבי שלולית וברגע אחר ידיי אזוקות לאחור, גופי שעון על שולחן עץ מחוספס והכאב בא בגלים צורב וחורך בבשרי.

המעברים איתך תמיד חדים. בין מגע רך לכואב, בין כאב למילים שגורמות לי לצחוק ובין להביט בך לרגע ולהיות מכוסת עיניים ברגע שאחרי.
ידיים מרימות ומשכיבות אותי על שולחן רעוע, גאג סוגר את פי, מצבטים מתחברים ורגליי קשורות.
הכל מתעתע בי. מאבדת תחושת כיוון, שליטה, חוסר אונים מוחלט. בדיוק מה שאתה רוצה.

אתה מנגן על גופי מוזיקה ייחודית רק לך שמפיקה ממני גניחות, צעקות כאב ותחינה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת...
הכאב נעצר והעונג שבא אחריו גם הוא לא אחיד. עד הקצה ומפסיק. מזכיר לי שהכל יהיה אם תרשה וכשהרשות מגיעה מליוני צלילים הולמים בראשי וגופי נכנע לגלים גלים של עונג שרק אתה יודע להפיק ולגרום.

הכל מוסר ממני, ידיים מרימות, מחבקות, מורידות ומכופפות והמוזיקה בראשי מגיעים לשיאים כשאתה לוקח בעלות על כל גופי, חודר איך, כמה ולאן שאתה רוצה, מפיק מעצמך עונג מטורף, חייתי, פראי וממלא את גופי, את נשמתי.

המוזיקה נרגעת כשאתה מביט בי מטפטפת אותך ואני יודעת ומרגישה.
זו המהות שלי, שלך, שלנו. שולט, נשלטת, גבר, אשה. מהות שרוצה לצאת מהבקתה המבודדת ולצרוח אל העולם.
שלך אדוני.

"מחכה להרגיש" כתבת לי
"בדרך להיות" עניתי לך ומתחת לבגדיי קושט גופי במילים שבהן אני שלך.

והדרך נגמרה והיינו שם.
והרגשנו את החום, נתנו לפראות לצאת מאיתנו וגם לתשוקה ולחיוך .
התחכמות קטנה, ממש קטנטונת עלתה לי בכאב רב. הידיים והחגורה לא חסו על אף חלק בגופי. מאבק והתנגדות כבר למדתי, גם מוכנעים במהירות וגם מדליקים.
בין כאב בא העונג. עונג להרגיש אותך, עונג לתת ולקבל, עונג להתמסר ולהיות.
עונג כשגופך עליי, מעליי, בתוכי פורק תשוקה בוערת, עונג כשגופי רועד שוב ושוב מפורקן שחיכה רק לך.

להרגיש ולהיות כל פעם מחדש...

שלך כמו גלים של הים
כמו פרי של האדמה
כמו כוכב של השמים
כמו האויר של הנשימה
כמו מילים של הדף
עשן של האש
נשיקה של השפתיים
מבט של העיניים
כמו תשוקת הגוף
ופורקן של השניים
שלך מבפנים לבחוץ
ומהחוץ עמוק פנימה
כשאזוקה, כשחופשיה
כשלבושה, כשעירומה
כשקרובה, כשרחוקה
כשנושמת, נחנקת, כואבת
גומרת, יורדת.
שלך בעמידה, ישיבה, כריעה
מחייכת, גונחת ובוכה
שלך מרצון התמסרות ואהבה
מנתינה, קבלה והכלה
שלך כשפחה, כאישה
כי להיות שלך
זה להיות הכי שלמה.

וזה הרגע הנה באה השעה...
ואתה שם וגם אני והעולם האחר נשאר מחוץ לדלת הנעולה ובפנים הכל גועש,רועש, לוהט.
רוצים כך וגם כך. לתת כל מה שיש לקחת את הכל ומעבר.
דחיפה אחת, בד שנקרע, יד חזקה, בוטחת לוקחת את הנשימה, שומרת ומרגיעה רק לרגע אחד את החיה הרעה שמתפרצת ממני מחדש ברגע שאחרי.

כאב מהול בעונג, עונג עמוק ועמוק יותר בדיוק כמו שאתה אוהב, בדיוק כמו שאני אוהבת. פרוע יותר, פראי, להט חסר מעצורים.

והכל מתערבב זה בזה. גניחות ואנחות, מבטים שרואים כל חיוך, כל כאב, כל תחושה, מילים מדויקות, ברורות, רהוטות. רגעי שיא שמעיפים רחוק נוטפת ממך, נוזלת ממני.
וזמן לקפה.

הדלת שוב נפתחת ונסגרת וכולי שלך באהבה משני צידיה.