לפני 7 שנים. 31 בדצמבר 2016 בשעה 19:50
הסערה הזו הנושבת ומטלטלת מוציאה אותי החוצה לנשום, לחשוב,לדמיין,לשחזר
נדמה כי אני חופשיה עפה עם הרוח
אך את החופש השארתי בידיך
להחליט, לומר, לעשות, לדרוש
כבולה גם כשמשוחררת, כואבת גם בלי מגע
נכנעת רק ממילה, רטובה רק מציפייה
יודעת מה מותר לפעמים שוברת מה שאסור
לומדת עוד, מפנימה מחדש.
יש והסערה סוחפת אותי קדימה ואני מתפתה ללכת בעקבותיה לחצות קווים ולפרוק עול.
אך לא לאורך זמן. אתה עוצר את ההיסחפות ובדרכך שלך, דרך קשה וכואבת אתה מחזיר אותי למקומי.
המקום המיוחד אליו אני שייכת, מקום בו אני מתפשטת מבגדים, מעכבות, מסודות ופחדים.
מקום בו אני מתמסרת ומקבלת.
מקום בו אני ילדתך ושפחתך, מקום בו שליטתך היא הסערה שלי והחופש שלי.