כותבת אותנו

עיניים מביטות זוג ידיים ושקט.
לא צריך מעבר לזה כלום
העוצמה שבשקט, שבמבטים היא זו שתוביל
שתיקח אותנו רחוק למחוזות אחרים
כל אחד למקומו, כל אחד בתפקידו
העיניים יסמנו את ההתחלה, האמצע והסוף
השקט יעטוף, יעצים, ירתיע ויקרב
והידיים. הן אלה שייגעו ברכות חושנית,
יכאיבו ויכניעו, יגרמו למבט להתרומם
לגוף לפרוק, להתפרק ולהיות מסומן.
הן אלה שיאספו לחיבוק מכיל ומנחם
אליהן יצטרפו המבטים הרכים, המבינים
והשקט שעטף והעצים יופר אט אט
עם קולות השפתיים המתחברות
לנשיקה רכה ואוהבת.

דלתות הגיהנום, פנים רבות להן.
הן נפתחו בהפתעה. במילים. אתה במקומך, אני במקומי ומילים שמצאו כל אחת את מקומה.

החבל (הנעים, יש לומר) נכרך ודלת גיהנום אחרת נפתחה. כאב ושיאי עונג שלא נגמרים, שאין לי שום שליטה עליהם אלא רק לך שמגיעים גם כשנדמה שאי אפשר עוד ושקיעה איטית לספייס וכניסה דרך דלת גיהנום נוספת ורטובה. ידעתי מה יגיע וידעתי גם שארים את עיניי ואביט בך. השקת אותי והצפת אותי בחמימות שלך והרעדת לא רק את גופי במים קרים.

האני נשארה מאחור. האני שלך היתה שם כולה. גם ברגיעה והחיבוק שאחרי.

אחרי...
גיהנום, דלתות רבות ומדהימות לו.
חלקן נסגרות מיד אחרי, חלקן אחרי זמן. ולפעמים תשאר דלת אחת קצת פתוחה וכמו כל דבר בי שנמצא בידך מחכה לך שתסגור אותה כמו שרק אתה יודע.

זו תמיד ההמתנה לדלת שתיסגר ולרגע שלנו להיות.

הידיים שלך מוצאות את מקומן המדויק על צווארי. כן, אני שם. וגם אתה.

וגם שם למטה פיזית ומנטלית, מוצפת בחמימות של עצמי ושלך. מתבוססת בהצפה הזו שמים לא יכולים להסיר... ומשם באותה התמסרות מתחילה להיות מוצפת בכאב. חד, מדויק, מסמן שטחים על גופי ואני סופרת, סופגת...

היפוך בדיוק רגעים לפני שהכאב מתחיל להשתלט על התודעה ואני שוב מוצפת והפעם בגלי העונג שאתה מעניק. הגוף פועם עדיין מכאב, מתמסר להנאה, נסוג לשניה ומשתחרר ברעידות.
ומשם להרגיש אותך בתוכי, את כל כולך. הידיים שלך במקומן הידוע, השחרור המלא, החייתי, הפראי, הפורקן שמציף אותי יוצר סגירה מושלמת למעגל.

ושקט. ושוב מוצפת ומתוק וקפה והצורך בעוד, ביותר עד הפעם הבאה שהדלת תסגר...

הזמן שעבר נמחק כשהדלת נסגרת, כשהגוף נצמד, כשהתחושה המוכרת כל כך, הידועה כל כך והחסרה כל כך מתחילה למלא כל נקבובית בגוף.

ברגוע נפתחת ומעניקה לך את עצמי ומקבלת ברוגע את גלי ההנאה, הגמירות המדוייקות האלה, העוצמתיות שמעיפות אותי רחוק.
הרגוע הזה מתחלף ברגוע אחר לגמרי. על הברכיים מולך בפה פתוח. בלי תזוזה. השקט והעיניים המכוסות מערערים לי את המחשבה הצלולה שהיתה שם רק כמה דקות קודם.
הראש לא עוצר מלחשוב מה יגיע ונדמה שעוברות שעות עד שבאיטיות אני מרגישה אותך.
לאט לאט ועד הסוף, עד לעומק הגרון, עד לנקודת הקאה ואין אויר. בדיוק בנקודה ובצליל שאתה אוהב. פעם אחר פעם עד
שהרגוע מתחלף בחגורה מונפת, או יד. כשאני מתפתלת בין כאב לבין הכלה מחדש של המקום ששייך לי ובו אני שייכת לך.
וככזו, אתה בתוכי, עמוק עד כאב, עד שאצבעות נאחזות בכל בדל סדין, עד שמבין קריאות כאב מגיע שחרור של מילים בדיוק כפי שאתה רוצה ואותו דיוק ממשיך כשהכאב מפסיק ואתה שוב בתוכי והכל מתמזג לאותם רגעי ההנאה שלך בתוכי כשאני פועמת עליך ומכילה את כל הפורקן המטריף שלך.

הרגוע חוזר. השקט, הידיים שנוגעות לאט, המים שעוטפים, המחשבות שמסתחררות, סימן נשיכה בין שלל סימנים באדום, כחול, סגול ושחרור שנמצא באמצע ומחכה להתפרץ...

לחכות, לחכות, לחכות ולהגיע. הגוף בוער מצורך, הנפש צורחת להיות במקומה.
הבגדים עפים במהירות ובאותה מהירות האחיזה המלאה, זו שאוחזת את האויר שבי, זו שגורמת לי לפחד ולבטחון כאחד, זו שמביאה את כל אחד מאיתנו למקומו.

ומהמקום הזה הכאב תמיד כואב ותמיד אחר, השרשרת, הרצועה סביב הצוואר מנחיתה אותי לתחתית הכי גבוהה. אותה יד שאחזה בצווארי אוחזת ברצועה. לרגע מותחת, לרגע מושכת, משחררת או גורמת לי לחכות בשקט כשראשי בין רגליך.

להתענג על הענקת הנאה ועונג, להתענג על קבלה שלו ולהתענג על המעברים החדים בין הנאה לכאב, נשיקה לנשיכה, חדירה להצלפה.

להתמלא ממך, לנזול ממך, להתמכר ליד שיודעת לקחת אויר באותה מידה שיודעת להעיף אותי למרום ההנאה.

בדיוק לפני שש שנים הושטה אליי היד הזו כדי לצאת יחד למסע. שמתי בבטחון גמור את ידי בידך ונתתי את כל כולי לשליטתך.

אקדח ( מחט) שמופיע במערכה הראשונה לא בהכרח יורה באחרונה. לפעמים יש טוויסט בעלילה...

רגעים ראשונים של קרבה ושקט לפני שרעשי הכאב ממלאים את החלל.
הכאב הראשון והאחרון תמיד יהיו מטלטלים, עוצמתיים כמעט בלתי נסבלים.
ביניהם יהיה גם צחוק והלם ופחד. 11 סיבות ( מחטים) לפחד, מונחים על גופי ומעיפים את תודעתי למקום אחר.

חגורה מחליפה את השוט שסיים את תפקידו וידיים שמקבעות, אוזקות ואוחזות באויר שנכנס לתוכי.
"אני הכי טובה" אומרת כשאתה בתוכי, לוקח מה שייך רק לך ומבקשת את מה שעשיתי רק איתך.
מבקשת ומקבלת. חצי אזוקה מחליקה אותך לתוכי. פנים מול פנים, חיוך, שיער סתור והכל נשכח ממני כשההנאה שלך ממלאת אותי. המשכתי להתמלא פעמיים או ארבע פעמים מי זוכר, כשאתה יודע בדיוק איך להביא אותי, את גופי לפסגת ההנאה.

שייכות מלאה, סימנים אדומים צורבים, איפור שנמרח 11 מחטים שנשארו באריזה ונשארו עמוק בתודעה.

זמן רב, רב מדי. עם כל מה שכלול בו, מה שסגור בו. זמן עם צורך מטורף, געגוע, מחשבות של מתי, עליות וירידות.
והזמן מגיע והכל התפרץ בבת אחת. בלי שהיות, בלי שום מחשבה. רק עוצמה מטורפת של צורך מתפרץ.

במקום שלי, המדוייק לי. הכאב כואב יותר, הפסים אדומים יותר, הצחוק הבלתי נשלט ובלתי מוסבר גם הוא מתפרץ.

היד על הגרון, המבט שמחזיק מעמד ואותו מבט שיביט אח"כ מול המראה ויראה אותך לוקח את מה ששלך, מה ששייך לך ומי שאני.

האזיקים מעולם לא היו משחררים כ"כ, הכאב חד ומהיר כמו גם החדירה, הפורקן שלי, הפורקן שלך.

שעות רבות אחרי בגוף מסומן היטב כל צריבה היא נוכחותך עליי, איתי.

המעבר מהחוץ לפנים לא תמיד קל.
המהות רוצה, הראש נלחם ולגוף קשה לספוג.
כל כאב צורב מהרגיל, הגבלת התזוזה רק גורמת לעוד תזוזה.
אביזר אחרי אביזר והגוף מדבר בשפה שלו, מסרב להתמסר.

עד לאותו רגע מכריע:
רגע, בו ידך אוחזת בגרוני בבטחה ואתה חודר לתוכי.
צלולה, מבט מדוייק ואני רואה אש בעיניך!
מרווח נשימה אחד ושוב ידך על גרוני והפעם אני מרגישה את השקיעה, את הצלילה למקום אחר.
כמו מרחוק אני שומעת אותך, פועמת עליך, מתמלאת מהזרע שלך.

בין התעוררות ופחד מגיעים גלים של הנאה שרק אתה יודע לגרום לי ולא מוותר עליהם. אני שם ושם במעברים חדים. לרגע רוצה לוותר וברגע הגמירה מרעידה אותי. וכך שוב ושוב.

זמן של אחרי...
האדרנלין, הנחיתה, הגוף, הסימנים...
ותחושת התמסרות מלאה לתת בידך את כמות הנשימות אותן נשמתי.

להיות מי שאנחנו באמת...

לא צריך יותר מדי זמן כדי שכל אחד יהיה במקומו, זה נמצא שם תמיד, זה מתבצע בשניות גם אם עובר זמן.

תחרה אדומה נקרעת במשיכה אחת מפנה עצמה לאדום אחר...
מערבולת סוחפת של עונג, אזיקים, חבל, שוט ונשימה שלא בידיי.

ההצלפות אינן יחידות, הן באות בעשרות. לוקח לגוף זמן לדעת כאב, להכיל אותו, לקבל אותו, להנות ממנו, להבין את משמעותו.

חוסר אונים, איבוד שליטה לטובת נתינתה המוחלטת לך ואתה לוקח את מה ששלך, מה ששייך לך.
המים הזורמים צורבים על כל סימן שעליי, ההגעה אליך על 4 ורגע אחד כשאני שם על הרצפה, ראשי על רגליך.
זו מהותי.

לכל מעשה יש מחיר, את זה הבנתי בסוף. לא מחיר שרציתי, לא מחיר שקל לקבל אותו.
אבל ההחלטה כמו השליטה הרי כבר אינן שלי.

שקט...
שקט שלפני. שקט בו יורדות המסכות ומושתקים רעשי הרקע, שקט בו כל אחד נכנס ומקבל את מקומו הטבעי, את מהותו, את תשוקתו.
***
שקט שתוך כדי...
שקט בתוך רעש, שקט מהלא ידוע, שקט שבין כאב להנאה, בין התמסרות ונתינה, שבין דמעה לצעקה, בין קצה לתחתית. שקט בין חניקה לזיון, שקט מאיים, מרגיע, שקט של משמעות.
***
שקט שאחרי...
שקט שגורם לראש להפוך לעיסה אחת גדולה, שקט של הכלה, קבלה. שקט של פחד, שקט מסוכן, שקט של חיוך, של ריחוף. שקט שלך, שקט שלי.
שקט של סוף והתחלה...
***
ואני? רק מחכה לשקט...