לפני 3 שנים. 27 בפברואר 2021 בשעה 18:06
זמן רב, רב מדי. עם כל מה שכלול בו, מה שסגור בו. זמן עם צורך מטורף, געגוע, מחשבות של מתי, עליות וירידות.
והזמן מגיע והכל התפרץ בבת אחת. בלי שהיות, בלי שום מחשבה. רק עוצמה מטורפת של צורך מתפרץ.
במקום שלי, המדוייק לי. הכאב כואב יותר, הפסים אדומים יותר, הצחוק הבלתי נשלט ובלתי מוסבר גם הוא מתפרץ.
היד על הגרון, המבט שמחזיק מעמד ואותו מבט שיביט אח"כ מול המראה ויראה אותך לוקח את מה ששלך, מה ששייך לך ומי שאני.
האזיקים מעולם לא היו משחררים כ"כ, הכאב חד ומהיר כמו גם החדירה, הפורקן שלי, הפורקן שלך.
שעות רבות אחרי בגוף מסומן היטב כל צריבה היא נוכחותך עליי, איתי.