לפני 3 שנים. 5 בדצמבר 2020 בשעה 10:13
המעבר מהחוץ לפנים לא תמיד קל.
המהות רוצה, הראש נלחם ולגוף קשה לספוג.
כל כאב צורב מהרגיל, הגבלת התזוזה רק גורמת לעוד תזוזה.
אביזר אחרי אביזר והגוף מדבר בשפה שלו, מסרב להתמסר.
עד לאותו רגע מכריע:
רגע, בו ידך אוחזת בגרוני בבטחה ואתה חודר לתוכי.
צלולה, מבט מדוייק ואני רואה אש בעיניך!
מרווח נשימה אחד ושוב ידך על גרוני והפעם אני מרגישה את השקיעה, את הצלילה למקום אחר.
כמו מרחוק אני שומעת אותך, פועמת עליך, מתמלאת מהזרע שלך.
בין התעוררות ופחד מגיעים גלים של הנאה שרק אתה יודע לגרום לי ולא מוותר עליהם. אני שם ושם במעברים חדים. לרגע רוצה לוותר וברגע הגמירה מרעידה אותי. וכך שוב ושוב.
זמן של אחרי...
האדרנלין, הנחיתה, הגוף, הסימנים...
ותחושת התמסרות מלאה לתת בידך את כמות הנשימות אותן נשמתי.