לפני 3 שנים. 12 בספטמבר 2020 בשעה 21:41
להיות מי שאנחנו באמת...
לא צריך יותר מדי זמן כדי שכל אחד יהיה במקומו, זה נמצא שם תמיד, זה מתבצע בשניות גם אם עובר זמן.
תחרה אדומה נקרעת במשיכה אחת מפנה עצמה לאדום אחר...
מערבולת סוחפת של עונג, אזיקים, חבל, שוט ונשימה שלא בידיי.
ההצלפות אינן יחידות, הן באות בעשרות. לוקח לגוף זמן לדעת כאב, להכיל אותו, לקבל אותו, להנות ממנו, להבין את משמעותו.
חוסר אונים, איבוד שליטה לטובת נתינתה המוחלטת לך ואתה לוקח את מה ששלך, מה ששייך לך.
המים הזורמים צורבים על כל סימן שעליי, ההגעה אליך על 4 ורגע אחד כשאני שם על הרצפה, ראשי על רגליך.
זו מהותי.
לכל מעשה יש מחיר, את זה הבנתי בסוף. לא מחיר שרציתי, לא מחיר שקל לקבל אותו.
אבל ההחלטה כמו השליטה הרי כבר אינן שלי.