כותבת אותנו

הזמן שעבר נמחק כשהדלת נסגרת, כשהגוף נצמד, כשהתחושה המוכרת כל כך, הידועה כל כך והחסרה כל כך מתחילה למלא כל נקבובית בגוף.

ברגוע נפתחת ומעניקה לך את עצמי ומקבלת ברוגע את גלי ההנאה, הגמירות המדוייקות האלה, העוצמתיות שמעיפות אותי רחוק.
הרגוע הזה מתחלף ברגוע אחר לגמרי. על הברכיים מולך בפה פתוח. בלי תזוזה. השקט והעיניים המכוסות מערערים לי את המחשבה הצלולה שהיתה שם רק כמה דקות קודם.
הראש לא עוצר מלחשוב מה יגיע ונדמה שעוברות שעות עד שבאיטיות אני מרגישה אותך.
לאט לאט ועד הסוף, עד לעומק הגרון, עד לנקודת הקאה ואין אויר. בדיוק בנקודה ובצליל שאתה אוהב. פעם אחר פעם עד
שהרגוע מתחלף בחגורה מונפת, או יד. כשאני מתפתלת בין כאב לבין הכלה מחדש של המקום ששייך לי ובו אני שייכת לך.
וככזו, אתה בתוכי, עמוק עד כאב, עד שאצבעות נאחזות בכל בדל סדין, עד שמבין קריאות כאב מגיע שחרור של מילים בדיוק כפי שאתה רוצה ואותו דיוק ממשיך כשהכאב מפסיק ואתה שוב בתוכי והכל מתמזג לאותם רגעי ההנאה שלך בתוכי כשאני פועמת עליך ומכילה את כל הפורקן המטריף שלך.

הרגוע חוזר. השקט, הידיים שנוגעות לאט, המים שעוטפים, המחשבות שמסתחררות, סימן נשיכה בין שלל סימנים באדום, כחול, סגול ושחרור שנמצא באמצע ומחכה להתפרץ...