כותבת אותנו

זו תמיד ההמתנה לדלת שתיסגר ולרגע שלנו להיות.

הידיים שלך מוצאות את מקומן המדויק על צווארי. כן, אני שם. וגם אתה.

וגם שם למטה פיזית ומנטלית, מוצפת בחמימות של עצמי ושלך. מתבוססת בהצפה הזו שמים לא יכולים להסיר... ומשם באותה התמסרות מתחילה להיות מוצפת בכאב. חד, מדויק, מסמן שטחים על גופי ואני סופרת, סופגת...

היפוך בדיוק רגעים לפני שהכאב מתחיל להשתלט על התודעה ואני שוב מוצפת והפעם בגלי העונג שאתה מעניק. הגוף פועם עדיין מכאב, מתמסר להנאה, נסוג לשניה ומשתחרר ברעידות.
ומשם להרגיש אותך בתוכי, את כל כולך. הידיים שלך במקומן הידוע, השחרור המלא, החייתי, הפראי, הפורקן שמציף אותי יוצר סגירה מושלמת למעגל.

ושקט. ושוב מוצפת ומתוק וקפה והצורך בעוד, ביותר עד הפעם הבאה שהדלת תסגר...