ואז היא פתחה לי קבוצה בוואטסאפ
סלקציה. כך היא קראה לו.
והוסיפה
והסירה
ושתקה.
(ובכלל חשבתי שלא אומר על זה מילה)
(ולבסוף כשפתחתי את העניין התברר שהסלקציה לא הייתה לי אלא לשיעור שיהיה לה, עד היום לא מובן לי איך זה קרה כך.)
ומי אני שאגיד?
אני שרק מנסה לשכוח ממנה.
היא הייתה טובה, כנראה היא עדיין. מתחת למעטה הפגוע פוגע ילדותי שלה.
חשבתי שאשאיר לה דלת פתוחה, חשבתי..
נפגשנו השבוע, אני לא טובה בחצאי פרידות אז שוב חיכיתי שהיא תאמר שלום, כמו הפעם לפני.
למען האמת אני לא יודעת למה היא אמרה מילה.
היה בה קור חדש שסתר לגמרי את החשש שלה שהיא לא תצליח להיפגש בלי לנשקני.
היא הצליחה.
אפילו רצוני לנשק אותה כבר נעלם לו.
ביקשתי ממנה לדבר, יש לנו הרבה לומר. הרבה מים עברו בנהר ביננו.
היא אמרה סבבה כזה יבש ולא חזרה אלי מעבר לשיחות חולין שהתחלתי.
היא יכלה לדבר ולבוא, היה זמן בתוך ההמון, אני לא רודפת את מי שאומר שהולך(אם את רוצה זה העסק שלך. תדברי ברור! אותה הבנתי שהיא מולי)
והיא אמרה לא מעט.
שיחררתי אותה, רציתי ועוד רוצה לפחות לדבר.
אך מבינה שגם אם אפשרי זה יהיה חסר פואנטה, לא בריא להיכנס כך למקום כזה. מפה הכל יכול רק להתפורר יותר.
בשיל מה להיסיף עוד מילים?
עוד ריבים..
לאן כבר אפשר להגיע מכאן?
*כשבוחרים חברה להיות לך בית צריך בית יציב. זה היה הדבר האחרון שהיה בה, או לה.
שימשתי לה אבן לתקופה, ונחנו מהכל והיה מדהים. או לפחות טוב. לרוב.
מלווה ביותר מידי משברים, בעיות. שקרים וחרדות.
הרבה להט והתחלות חדשות.
בעיקר היה המון.
וכל ההמון התכווץ לתוך הגוף הקטן הזה שלבסוף התפוצץ לי בין האצבעות וללא שום התראה..
פיצוץ איתי שכזה, שנתן לי להבין חלקית מה קורה.
ואז התנדף.
בבקשה שיתנדף. בלי תזכורות בפלאפון או במציאות(שזה לא באמת אפשרי בלי ויתור גדול מצידנו)
וזה עצוב, לחשוב שהיא תמיד תהיה גורה שלי.
ואולי רק גורה.
או רק.
או ענן של כלום בזיכרון.
ועכשיו אלחץ פרסמי ואקווה לשכוך מכל הסאגה הזו לזמן הקרוב ולמצוא לי אהבות טובות
למצוא בי אמונה באנשים וחוויות חדשות
אהבה וחלמה ללא שיפוט
ואת עצמי
