אז היית מספיק הדיור להיכנס לי לרגש ולהיפתח.
היית מאתגרת. הלשכתי עלייך יותר מידי פנטזיות שתשלטי בי אז אולי לא תפסתי את הקשר שנרקם נכון.
אני כועסת עלייך. מגעיל אותי הקלות והאפאטית וחוזר התקשורת שבאו בסוף.
את יודעת שאני ראויה ליותר וגם את. ויש בך יכולת וכוחות, אולי חסרה בך ההגינות.
כי אפילו עם הפרעת האישיות היה לך זמן, לכאורה גם נכונות.
"אשמח לדבר אם עדיין תירצי לדבר איתי."
ושוב תשובות יבשות.
אז יופי שנגמר. חבר שהתחלתי להרגיש בית. שנםתחנו והבנו אחת את השניה.
לא היית מושלמת.
היית משלימה במידה. רציתי ללמוד אותך. איתך. לצעוד הלאה ולחקור יחד, ליצור יחד.
אני עוד מקווה ללבן דברים. לפחות בשביל התחושה שתהיה. ברור שעוד ניפגש.. ולמרות איך שיצאת אני מסוגלת להמשיך הלאה בשלמות. אך בשביל שאתייחס אלייך ברצינות כלשהי את תצטרכי לעשות צעד.
כבר זרקתי את הארמדילו המוזר שציירתי בגללך.
נשאר לי להזיז כמה דברים, לצבוע קירות, להכין חדר חדש שיתאים לי עם מי שתבוא.
לשכב על הרצפה, לעצום עיניים ולנשום פנימה קריר ועמוק.
