.לא, הוא לא השתולל. הוא לא קפץ, לא קישקש בזנב ולא ליקק כל עובר ושב. הוא שכב כשלצידו קערה חצי מלאה במים מטונפים ,וראשו מונח על הרגליים ופשוט הביט במהומה המתרחשת מסביבו. הרבה רגליים, סנדלים של ילדים מתרוצצים, רעש ונביחות. הוא היה שקט. וכך שכב שם, במשך שעות. השמש היתה חזקה, והוא נתן לה ללטף את פרוותו, כשהוא עוצם את עיניו ומתמסר אליה. כבר לקראת הערב, כשהכל מסביב נרגע , הוא נרדם במקומו.
משהו העיר אותו משינה. ריח אחר, שונה. פעימות הלב שלא דומות לאלה שהיו כאן עד כה. הוא פתח את עיניו. פעימות הלב נשמעו בעצמה חזקה יותר. הוא נעמד.התרגשות לא מוכרת החלה את דרכה מהבטן אל הראש, והתפזרה לכל הגוף. לבו פעם בחוזקה. הוא לא הוריד את עיניו מהכניסה.
”איחרתי” - חשבתי לעצמי, ” כבר סגרו, בטוח”.
יצאתי מהאוטו, ומיהרתי לעבר הכניסה. כל כך הרבה זמן אני רוצה לעשות את זה, כל כך הרבה לילות מפנטזת על זה...והנה , כשכבר הגיע היום - אני מאחרת בגלל פנצ'ר שקרה לי לי בדרך. לקח יותר מדי זמן להחליף את הגלגל, יותר מדי פקקים בדרך. חטפתי את הקולר עם הרצועה מהמושב הקדמי, ורצתי לעבר הכניסה.” פתוח!”. הלב שלי דפק כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע את במחשבות של עצמי.
נכנסתי למרחב. השמש כבר שקעה, והחושך החל לרדת. ריח חזק של כלביה חדר לנחיריים. נעצרתי. הוא עמד שם, זקוף, קיבל את פניי. בשקט, הביט לי בתוך העיניים, כאילו שואל האם כבר מותר. התקופפתי קצת, בעודי עומדת במקום ומחזיקה את הקולר.
” בוא. בוא אליי” לחשתי. הוא ניגש אליי, ושם לי את ראשו על הברכיים. הגיש לי את צווארו. ליטפתי אותו, הרמתי את ראשו כך ששוב העיניים שלנו נפגשו. שמתי עליו את הקולר.
”בוא. הולכים הביתה” - אמרתי.
”הולכים הביתה” - חשב גם הוא.
בדרך לאוטו, הרגשתי את לשונו הרטובה והקרירה על כף ידי.
הגענו הביתה.
נ.ב -הרבה זמן עבר. אתה כבר לא כאן אבל בדמיוני - עדיין עם הקולר. למרות שאתה כבר בטח מתהלך על שתיים, ואנשים מסתכלים עליך די מלמטה,עם כל הגובה המרשים הזה שלך. שים את ידך על צווארך. תרגיש אותו.הוא שם.