אתמול נענשתי.
ידעתי שאגיע לסשן אלים, כועס, משפיל. טרח להבהיר. ניתנה לי הבחירה לוותר. נראה לך?
אנלא צייתנית.. בלשון המעטה, אבל סקרנית בשביל 50 נשים
נכנסתי. שאננה מדי יסתבר בעתיד. רק גרביוני רשת לגופי .שונאת גרביוני רשת.
אצל האסקימוסים הארוח חמים יותר.
עכשיו מגיע הרגע בו אני נאבקת עם ההגיונית שלי... אל תפרטי!! מביך.. מביש.. לא שפויה.. יו ניים איט
ואני מנצחת אותה כהרגלי בכלוב:
כיסה עיניים. סטירה!(חצה את הגבול הראשון שלי)
קשר לכסא עץ חשוף וקשה, אזיקי מתכת ידיים מאחור והרבה חבל. ואחד גרביון רשת מזויין.
גלגל כאב שרץ לאורכי ולרוחבי, שוט פלוגר בירכיים וקולו המהפנט ברקע למה מגיע לי כל הטוב הזה.
סטירות, דמעות, יוצאת מדעתי
אמר דברו, ויצא.
נשארתי עם ההלם המוסיקה בווליום מטורף שמטריפה את עצביי (וזה נדיר)
מצח מקומט- מה לעזאזל קרה פה עכשיו (באמת יצא? יושב מולי?)
40 דק של רכבת הרים הזויה ורועשת
כל סקאלת הרגשות אצלי ביחד בקונסוליום לא מתורבת, צורחים, מכות, רבים ואני בבועה שלי, מבחוץ.
הרציונל נלחם בצורך לחוות
ההגיון ברצון לחקור
ועורכת הדין שלי באסירה הכנועה.
רגע - איבוד שליטה, קלסטרופוביה, כאבים
ורגע - תאספי תצמיך. תנשמי. לא כואב. לא לוחץ. את לא בוכה. רגועה... מרחיבה גבולות
הוא חזר אלי, עם גלידה. גלידה???
הייתי ממוטטת, ים של דמעות, אפיסת כוחות, כעס, תסכול, חולשה
לקח לנו קצת זמן להרכיב את עצמי מחדש...
היה מאלף ומעלף, רצתי מרתון.
הבוקר כתבתי לו:
"בוקר טוב אדוני
חושבת המון על אתמול
על הכנות שבך
על מי שאתה עבורי
על מה שאני מאפשרת לך או לא
על מה אתה עושה לי... פיזית ונפשית...
ואני רוצה שתמשיך (:
ואין לי שום סיבה הגיונית לענות לרציונלית שבי, שמחפשת להבין. למה?
ככה
יום נהדר שיהיה לך"
