לפני 17 שנים. 7 בנובמבר 2007 בשעה 18:01
אני מודע וער לעובדה שלא פשוט להיות אני.
בהחלט מודה.
לא משנה עד כמה אניח את עצמי מול אדם אחר העומד מולי כדי
שיהיה מסוגל ל"הגיע" אלי או להכיל אותי ואת מי שאני, הסבירות המתמדת
שאכשל שם והכשלון הזה צורב בכל פעם מחדש סוג של בדידות ויהיה
הפוסט הזה מנופח כאורך הבלון אבל זאת התחושה שמלווה אותי כרגע.
(ואני כמובן שלא לא מדבר עליכם/ן, שאוהבים אותי ויודעים על מה ולמה).
